הסדר טיעון אשר גובש בין הצדדים כלל את תיקון כתב האישום אך לא כלל הסכמות לעניין העונש, ובעניין זה טען כל צד כראות עיניו, כאשר המאשימה הגבילה את עצמה לעונש של שנת מאסר, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. בית משפט השלום בתל אביב יפו נדרש להכריע בעניין ולקבוע את העונש ההולם.
על פי עובדות כתב האישום, הנאשם והמתלוננת היו נשואים מאז שנת 2004 והתגוררו בדירה בבני ברק יחד עם שני ילדיהם הקטינים. בסוף שנת 2011, עלו היחסים על שרטון, בני הזוג נפרדו ופתחו בהליך גירושין בבית דין רבני. לאחר הפרידה, חיו המתלוננת והנאשם בנפרד, כאשר הנאשם התגורר בדירה בבני ברק והמתלוננת התגוררה עם ילדיהם בחיפה. פעמיים בשבוע, היה הנאשם פוגש את הילדים בדירה בחיפה ובזמן הזה האישה הייתה מגיעה ללון בדירה בבני ברק.
הבעל התקין את המצלמות במטרה לפגוע בפרטיותה של האישה
בתחילת שנת 2012, התקין הנאשם שתי מצלמות נסתרות בדירה. האחת, בסלון בתוך ספר תורה, והשנייה, בחדר השינה בתוך שעון קיר. הנאשם צילם את המתלוננת בדירה, ללא הסכמתה, בזמן שהייתה במצבים אינטימיים. בהמשך, מסר את הצילומים לבית הדין שדן בהליך הגירושין. במעשיו אלה, פגע הנאשם במזיד בפרטיותה של המתלוננת.
במסגרת הסדר הטיעון, נשלח הנאשם לשירות המבחן לבחינת עניינו ומתן המלצה עונשית. מהתסקיר עלה כי הנאשם נשוי בשנית מאז 2016, אב לשלושה ילדים קטינים, לומד בכולל ועובד באופן חלקי. בגיל 21 נישא למתלוננת ולאחר כשבע שנות נישואין הם נפרדו. הליך הגירושין היה ארוך ומורכב והסתיים רק בשנת 2015.
קצין המבחן התרשם כי הנאשם מטשטש את הקשיים והבעייתיות בהתנהלותו במהלך הגירושין וכי הוא מצוי בנתק רגשי. עוד התרשם כי הנאשם נמנע מלבחון השפעות הגירושין על ילדיו כאשר הציג את התמודדותם עם הפרידה, היעלמותו מחייהם למשך שנתיים, וחזרתו לחייהם ללא קושי מצדם.
עם זאת, הנאשם נעדר הרשעות קודמות, והרקע לביצוע העבירות הוא רצונו להחזיר את תחושת השליטה בחייו. הוא הודה כי הפעיל שיקול דעת לקוי שפגע בין היתר מתחושת ההשפלה והבושה הכרוכות בפרידה במגזר החרדי שאליו הוא משתייך.
קצין המבחן העריך כי מאסר בפועל או מאסר בדרך של עבודות שירות יהוו פגיעה משמעותית באורח חייו ובדימויו העצמי. לכן המליץ על הטלת צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות, כדי לאפשר לנאשם לתרום לקהילה ולשמור על אורח חיים תקין. זאת במקביל לצו מבחן למשך שנה אשר במהלכו ימשיך ההליך הטיפולי החיובי, וכן מאסר על תנאי, ופיצוי כספי למתלוננת.
המאשימה עתרה למתחם ענישה שבין 9 עד 20 חודשי מאסר בפועל וביקשה לגזור על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי משמעותי למתלוננת. לטענתה, תסקיר שירות המבחן אינו חזות לכל ואין הלימה בין חומרת העבירה לעונש המוצע בתסקיר.
מנגד עתר עורך דינו של הנאשם למתחם ענישה שונה לגמרי, אשר ראשיתו ותחילתו במאסר על תנאי, ועתר למקם את הנאשם ברף הנמוך. הסנגור ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור מאסר על תנאי וצו מבחן.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, סבר בית המשפט כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר בעבודות שירות בהיקף נמוך לבין שנת מאסר בפועל. בית המשפט קבע כי הפגיעה היא ברף הגבוה של הערך המוגן, מאחר שהנאשם פגע פגיעה של ממש בפרטיותה של המתלוננת ואין צידוק למעשיו.
בית המשפט ציין כי צילום המתלוננת, ללא הסכמתה, בלא ידיעתה, במספר הזדמנויות, במהלך קיום יחסים אינטימיים, במקום שנוכחותה בדירה הייתה מוסכמת על ידי הנאשם, ובעיצומו של הליך גירושין, מהווה חדירה בוטה לתחום הפרט, ולא ניתן לראות המעשה ככזה שאינו מיועד לפגיעה במתלוננת.
בסופו של דבר, גזר בית המשפט על הנאשם, ארבעה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, שבעה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים, עבירה שבה הורשע או כל עבירה אחרת לפי חוק הגנת הפרטיות, קנס בסך 1,000 שקלים, פיצוי למתלוננת בסך 10,000 שקלים וצו מבחן למשך שנה.
ת"פ 20916-04-16
