לשון הרע, מתי באמת אפשר לקבל פיצויים בגין הוצאת דיבה?
לשון הרע היא ביטוי הקיים עוד מימי התורה שם נאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא, י"ט, ט"ז). בחוק הישראלי, קבועה הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ולפיו לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בעבודתו, או לפגוע בו בשל מאפיינים שאינם בשליטתו כמו דתו, גזעו, מינו, נטייתו המינית וכדומה.
אפילו אם יש אמת בפרסום, עצם העובדה שהדבר יפגע באדם או בתאגיד מביאה לאיסור הפרסום. אדם העובר על חוק זה ומפרסם דבר המוציא לשון הרע של אדם אחר, יואשם בביצוע עוולה נזיקית ולעיתים אף בביצוע עבירה פלילית. יצוין, כי בחוק זה ישנם חריגים: החוק מקנה הגנות לפרסומים שמוציאים לשון הרע. למעשה, הגנות לשון הרע "מתירות" אפוא תכנים פוגעניים למרות הנזק אשר עלול להיגרם למושאם (דוגמת הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב).
בחקיקת חוק זה, איזנה הכנסת בין חופש הביטוי מחד ובין הזכות לשם טוב ולכבוד מאידך - 2 זכויות שקיבלו מעמד חוקתי על חוקי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ביהמ"ש הישראלי התייחס למגוון פרסומים במהלך שנותיו וקבע שבין הפרסומים המהווים לשון הרע נכללים גם:
איך נבחן לשון הרע?
הנושא נדון בפסיקה במשך שנים רבות וההלכה שהתגבשה קבעה, כי לשון הרע נבחנת בבחינה אובייקטיבית הידועה גם כמבחן "האדם הסביר": פרסום כלשהו יהיה לשון הרע במידה שהאדם הסביר היה רואה אותו ככזה. ביהמ"ש הוא שיקבע מיהו האדם הסביר והוא יעשה כן ע"פ השכל הישר וניסיון החיים. כלומר, אם החברה (כפי שנתפסת בעיני ביהמ"ש), הייתה רואה בפרסום כפוגע, אזי הוא יוגדר כלשון הרע. זאת, אפילו גם אם האדם נשוא הפרסום לא נפגע ממנו והמפרסם לא התכוון לפגוע. אפשר שביטוי שאינו פוגע כלל באדם הספציפי שאליו הוא מכוון אך האדם הסביר היה רואה בו כפוגע ולהפך.
כיצד מכמתים את הנזק?
פגיעה שגורמת לשון הרע אינה פגיעה מוחשית כי אם פגיעה פנימית בנפש האדם. ביהמ"ש בד"כ יקבע את מידת הנזק שגרם הפרסום בהתאם לקריטריונים השונים (אין זו רשימה סגורה): חומרת הביטוי, כוונת המפרסם, זהות הנפגע, רשלנות המפרסם, הנזק החומרי שנגרם לנפגע, מידת התפוצה של הפרסום, מידת הפגיעה בשם הטוב, הסכמת/רצון המפרסם להביע התנצלות פומבית בגין הפגיעה, מידת חשיבות המידע בפרסום.
זהות הנפגע
חשיבות רבה נודעת בפרסום לזהותו של מושא הפרסום. בהקשר זה, עולה סוגיית אישי הציבור. המחוקק התייחס ספציפית לאישי ציבור בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ושינה את נקודת האיזון ביחס אליהם: כאשר מדובר בפרסום הנוגע לאיש ציבור, גובר חופש הביטוי ונעדיף פרסום שהייתה בו לשון הרע למרות הפגיעה הפוטנציאלית בשמו הטוב של אותו איש ציבור. זאת, בשל הסיבות הבאות:
במידה שביהמ"ש יקבע שאכן בפרסום הייתה לשון הרע, הוא יכול להעניק את הסעדים הבאים:
קראו גם על לשון הרע בעבודה או בוואטסאפ
אפילו אם יש אמת בפרסום, עצם העובדה שהדבר יפגע באדם או בתאגיד מביאה לאיסור הפרסום. אדם העובר על חוק זה ומפרסם דבר המוציא לשון הרע של אדם אחר, יואשם בביצוע עוולה נזיקית ולעיתים אף בביצוע עבירה פלילית. יצוין, כי בחוק זה ישנם חריגים: החוק מקנה הגנות לפרסומים שמוציאים לשון הרע. למעשה, הגנות לשון הרע "מתירות" אפוא תכנים פוגעניים למרות הנזק אשר עלול להיגרם למושאם (דוגמת הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב).
בחקיקת חוק זה, איזנה הכנסת בין חופש הביטוי מחד ובין הזכות לשם טוב ולכבוד מאידך - 2 זכויות שקיבלו מעמד חוקתי על חוקי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
- חופש הביטוי נולד לצורך הבטחת שוק רעיונות חופשי, מגוון דעות וחשיפת האמת.
- הזכות לשם טוב מבוססת על ההבנה שתדמית האדם בעיני החברה היא לעיתים הנכס החשוב ביותר לאדם, עוד יותר מנכסים מוחשיים.
ביהמ"ש הישראלי התייחס למגוון פרסומים במהלך שנותיו וקבע שבין הפרסומים המהווים לשון הרע נכללים גם:
- האשמת אדם בחוסר מקצועיות או בחוסר אמינות.
- האשמת אדם בביצוע עבירות פליליות עוד בטרם נקבע הדבר בביהמ"ש (יש הטוענים כי התקשורת עשתה זאת לנשיא לשעבר קצב במהלך משפטו).
- השמצתו של אדם שיש בה כדי לרמוז על מאפיינים לא מחמיאים שלו והפוגעת בו.
איך נבחן לשון הרע?
הנושא נדון בפסיקה במשך שנים רבות וההלכה שהתגבשה קבעה, כי לשון הרע נבחנת בבחינה אובייקטיבית הידועה גם כמבחן "האדם הסביר": פרסום כלשהו יהיה לשון הרע במידה שהאדם הסביר היה רואה אותו ככזה. ביהמ"ש הוא שיקבע מיהו האדם הסביר והוא יעשה כן ע"פ השכל הישר וניסיון החיים. כלומר, אם החברה (כפי שנתפסת בעיני ביהמ"ש), הייתה רואה בפרסום כפוגע, אזי הוא יוגדר כלשון הרע. זאת, אפילו גם אם האדם נשוא הפרסום לא נפגע ממנו והמפרסם לא התכוון לפגוע. אפשר שביטוי שאינו פוגע כלל באדם הספציפי שאליו הוא מכוון אך האדם הסביר היה רואה בו כפוגע ולהפך.
כיצד מכמתים את הנזק?
פגיעה שגורמת לשון הרע אינה פגיעה מוחשית כי אם פגיעה פנימית בנפש האדם. ביהמ"ש בד"כ יקבע את מידת הנזק שגרם הפרסום בהתאם לקריטריונים השונים (אין זו רשימה סגורה): חומרת הביטוי, כוונת המפרסם, זהות הנפגע, רשלנות המפרסם, הנזק החומרי שנגרם לנפגע, מידת התפוצה של הפרסום, מידת הפגיעה בשם הטוב, הסכמת/רצון המפרסם להביע התנצלות פומבית בגין הפגיעה, מידת חשיבות המידע בפרסום.
זהות הנפגע
חשיבות רבה נודעת בפרסום לזהותו של מושא הפרסום. בהקשר זה, עולה סוגיית אישי הציבור. המחוקק התייחס ספציפית לאישי ציבור בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ושינה את נקודת האיזון ביחס אליהם: כאשר מדובר בפרסום הנוגע לאיש ציבור, גובר חופש הביטוי ונעדיף פרסום שהייתה בו לשון הרע למרות הפגיעה הפוטנציאלית בשמו הטוב של אותו איש ציבור. זאת, בשל הסיבות הבאות:
- חשיבות הביקורת והפיקוח של החברה על אנשי ציבור להבטחת התנהלות תקינה של הדמוקרטיה (פס"ד 9/77 חברת חשמל נגד עיתון הארץ).
- יכולתו של איש הציבור להגן על עצמו באמצעות פרסום סותר בשל נגישותו הקלה יחסית לכלי התקשורת (פס"ד 214/89 אבנרי נגד שפירא).
- סיכון מקצועי: איש ציבור לוקח סיכון שיאמרו עליו דברים שיש בהם לשון הרע מעצם היותו בתפקידו.
- כאשר מושא הפרסום הוא אדם פרטי שאינו איש ציבור, האיזון הוא כפי שהוצג לעיל וכך לעיתים יגבר חופש הביטוי של המפרסם, ולעיתים תגבר הזכות לשמו הטוב של אדם.
במידה שביהמ"ש יקבע שאכן בפרסום הייתה לשון הרע, הוא יכול להעניק את הסעדים הבאים:
- פיצויים בגין העוולה האזרחית בהתאם לפקודת הנזיקין. החוק מאפשר לביהמ"ש להעניק לתובע פיצויים של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת כל נזק (סעיף 7א לחוק).
- איסור הפצת עותקים של הפרסום ואף מתן צו להחרמתם (סעיף 9(א)(1) לחוק)
- פרסום תיקון או הכחשה של הפרסום הקודם שהכיל לשון הרע (סעיף 9(א)(2) לחוק).
קראו גם על לשון הרע בעבודה או בוואטסאפ