על פי עובדות התביעה, בזמנים הרלוונטיים התובע התגורר בישוב קהילתי קטן במרכז הארץ והיה נשוי לאישה שממנה התגרש בבית הדין הרבני כאשר מנישואיהם נולדו שלושה ילדים. התובע ניהל עסק של פיצרייה שהיה היחיד בישוב ולאחר שעזב את בית המגורים המשותף, פתחה אשתו, עסק פיצה מתחרה בביתם. הנתבעת גם היא מתגוררת בישוב בסמיכות לבית התובע, מיודדת עם אשתו ועובדת כתחקירנית בתכנית טלוויזיה.
הנתבעת הציגה את התובע כסרבן גט
הנתבעת, שביקשה לסייע לחברתה בגירושיה, הפיצה נגדו פרסומים פוגעניים, באמצעי פרסום ומדיה שונים לתושבי האזור, לרבות הפצת עלונים בתיבות הדואר, ואף התייצבה בפתח הפיצרייה כשבידיה מגשי פיצות וקראה ללקוחות שלא להיכנס לפיצרייה תוך שהיא מציעה להם פיצות מהמגשים שבידיה ותוך הצגת התובע כסרבן גט.
התובע הבהיר כי הוא לא סרבן גט, אלא הוא זה שפנה אל בית הדין בתביעת הגירושין ואף גרושתו טענה כי לולא תביעת הגירושין, לא הייתה מתגרשת ממנו אלא חפצה בשלום בית. התובע ציין כי כתוצאה ממעשי הנתבעת נאלץ למכור את הפיצרייה ולעזוב את הישוב. לטענתו הנתבעת פעלה מבלי לדעת את העובדות הנכונות, מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמו הטוב, הציגה אותו כסרבן גט המתעמר באשתו מעגנה ומתעלל בה, ולא בחלה בשום פעולה, והפיצה לשון הרע כנגדו, כדי שאשתו תקבל את מבוקשה.
התובע הוסיף כי מעשי הנתבעת מהווים הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות וגרמו לו פרט לסבל נפשי ואובדן הכנסה. כמו כן הנתבעת חשפה את המחלוקות שבין בני הזוג, והילדים נאלצו להתמודד עם שאלות כגון מדוע אביהם מסרב לתת לאמם גט. עוד ציין כי בפרסומים הנתבעת הפרה את פרטיותו בניגוד לדין, מאחר שפרסמה פרט אישי הנוגע להליכי הגירושין, כאשר מדובר על הליכים המתנהלים בדלתיים סגורות, על כן עתר לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בפרטיות.
הנתבעת טענה להגנתה כי מדובר בתביעת סרק שדינה להידחות, והיא רק ניסתה לסייע לחברה במצוקה, לכן פרסמה עובדות שהן אמת שנאמרו בתום לב באופן סתמי וכללי ללא כל פירוט ואף הכחישה כי קראה לתובע סרבן גט. בחקירה הנגדית הודתה הנתבעת כי פעלה בניסיון להפעיל לחץ על התובע לתת גט לאשתו.
הנתבעת תפצה את התובע בסך של 300,000 שקלים
לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בראיות שהוצגו מצד התובע, קבע בית המשפט כי לנתבעת לא עומדת הגנת אמת דיברתי, מאחר שהתובע לא היה סרבן גט, וגם אם דבריה היו אמת ואכן היה סרבן גט או מסרב לתת גט, אין להסתפק בכך אלא על הנתבעת להראות כי היה עניין ציבורי בפרסום, אולם לא נראה כי קיים עניין ציבורי בפרסום, שכן מדובר בהליכים חסויים של מעמד אישי הנדונים בדלתיים סגורות.
בית המשפט סבר כי מדובר בשלושה פרסומים של לשון הרע ופגיעה בפרטיות, בגין הודעת המייל, הביקור הראשון בפיצרייה והביקור השני בפיצרייה, וכאשר מדובר בכפל פיצוי בשל הכוונה לפגוע בפרטיות ובשמו הטוב של התובע מדובר על פיצוי כולל בסך של 300,000 שקלים. לפיכך, התביעה התקבלה ובית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 300,000 שקלים בצירוף הוצאות המשפט בסך של 35,000 שקלים.
ת"א 19650-05-15
