התובעים הם חייל משוחרר ואביו אשר התלווה אליו לקבל טיפול רפואי במרפאתו של הנתבע המשמש במשך שנים כרופא משפחה. על פי עובדות התביעה, בתחילת שנת 2013, סבל התובע מחום גבוה וחולשה, לכן פנה לקבל טיפול רפואי במרפאה האזורית. לאחר המתנה בתור, נכנס לחדרו של הנתבע, אשר קבע כי הטיפול המתאים עבורו הוא טיפול אנטיביוטי.
לאחר כיומיים נאלץ התובע להתפנות לחדר מיון, מאחר שהטיפול האנטיביוטי לא נשא תוצאות. התובע הונחה לשוב לביתו ולהמשיך את הטיפול בקופת חולים, על כן שב עם ההוראות אל הנתבע. נוכח החמרה במצבו הרפואי, הגיע התובע למרפאה ללא קביעת תור, שם נאמר לו כי ייאלץ להיכנס לרשימת המתנה באישורה של האחות האחראית.
"אני לא מטפל בפסיכיאטרים"
בזמן ההמתנה נערכו לתובע בדיקות על ידי מתנדב שעבד במקום, ותוצאותיהן הועברו לרופא. עקב כך נתן הרופא מרשם לזריקה באמצעותו של המתנדב ללא שבדק את התובע. לטענת התובע, למרות שהמתין בתור עם אביו כדי להיכנס לחדרו של הנתבע, הוא סירב לקבלו, ואף צעק עליו והשפילו בנוכחות כלל המטופלים בחדר ההמתנה, בכך שאמר: "אני לא מקבל אתכם, אני לא רוצה לטפל בכם, אני לא מטפל בפסיכיאטרים", ואף צעק: "שיעופו למטה".
התובע ואביו טענו כי נפגעו מאמירתו של הרופא, אשר כינה אותם חולי נפש, המהווה לטענתם פרסום לשון הרע ואף התנהלותו עולה כדי פגיעה בפרטיותם. הם ניסו לפנות אליו בשנית, אך הוא עמד על דעתו והמשיך להתנהג אליהם בגסות רוח ובצורה שאינה הולמת את מעמדו ותפקידו כמנהל מרפאה. מאז קרות האירוע הרופא מסרב לקבלם, לא מוכן להנפיק להם מרשמים לתרופות ואף מכחיש כל קשר לאירוע.
הדברים נאמרו בעת מתח ומחלוקת
הנתבע טען מנגד כי הסיטואציה נכפתה עליו והוא ניסה להסביר לאב כי במצב הנפשי שבו היה נתון בנו, לא ניתן היה לטפל בו. אולם התובעים יצרו מצב ביריוני שבו נאלצו החולים שהמתינו לתורם, להיות עדים להתנהלותם האלימה, ותגובתו נבעה מסערת הרגשות שבה היה שרוי באותה עת ונוכח אווירת האיום וההפחדה שיצרו התובעים.
הנתבע טען כי עומדת לזכותו הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שלפיה הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בעת שירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, והופנו כלפי מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שנתגלו באותה התנהגות. לכן יש לראות בנסיבות אלו כנסיבות מוצדקות של הבעת ביקורת לגיטימית.
בית המשפט סבר כי האמירות שנאמרו על ידי הרופא נכנסות לגדר פרסום לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, ואף בעת אמירתן נכחו במקום מספר אנשים מלבד התובעים. כמו כן, אין זה דבר של מה בכך, במיוחד כאשר הדברים נאמרו על ידי רופא ומנהל מרפאה בכיר, ובכך יש יסוד נוסף ומצטבר המגביר את הסבירות שאדם סביר יתייחס לתוכן הדברים כאילו יש בהם ממש.
בית המשפט קבע כי נורמת ההתנהגות המצופה מרופא שוללת את האפשרות שהוא יחלוק את דעותיו ורשמיו ביחס למטופליו בפני מטופלים אחרים, על כן דחה את הטענה להגנת תום לב, ובסופו של דבר קיבל את התביעה וחייב את הרופא לשלם לתובע פיצויים בסך של 15,000 שקלים, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 שקלים.
ת"א 55723-04-13
