על פי הפסיקה, הוצאת צו עיקול על חשבון שלא כדין מהווה פרסום לשון הרע כמשמעותו בסעיפים 1(1) ו-(2) לחוק איסור לשון הרע, אשר קובעים כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או להפוך אותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, או לבזות עקב מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
הטלת עיקול על חשבון בנק שלא כדין
התובעת הגישה נגד המועצה המקומית של היישוב שבו היא התגוררה לפני נישואיה, תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה בגין הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובעת שלא כדין.
הנהלת המועצה הודתה כי העיקולים הוטלו על חשבון הבנק של התובעת בטעות, אלא טענה כי מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע וכי יש למצוא לחובת התובעת אשם תורם. בית המשפט נדרש להכריע האם מדובר בפרסום לשון הרע והאם התובעת זכאית לתשלום פיצויים.
על פי עובדות התביעה, בספטמבר 2007, הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובעת בבנק על ידי המועצה המקומית בגין חוב ארנונה בסכום של 50,000 שקלים של חנות בגדים, הנמצאת בתחומה, כאשר קודם לכן נשלחו צווי עיקול לבנקים נוספים.
חוב של אישה ששמה זהה לשם התובעת
התובעת פנתה למועצה, והסבירה כי אין בבעלותם נכסים ביישוב, וכי מאז נישואיה, לפני כעשרים שנה, היא מתגוררת עם בעלה בעיר אחרת. בשלב זה, הסתבר כי נפלה טעות, וחוב הארנונה הוא של תושבת המקום, ששמה הפרטי זהה לשם התובעת, שם אבא זהה, ושם משפחה שמשויך למשפחה אחרת.
נציגי המועצה הכירו בטעות, והתחייבו להסיר את העיקול, ולתקן את הרישום בספרי המועצה. ואף כעבור זמן קצר הוסר העיקול הראשון מחשבון הבנק, אך כפי שהסתבר בדיעבד, הרישום לא תוקן. בחלוף שנתיים הוטל עיקול נוסף על חשבון הבנק בגין חוב בסכום של 64,000 שקלים. התובעת פנתה שוב למועצה. גם הפעם התחייבו נציגי המועצה כי העיקול יוסר והטעות תתוקן. העיקול הוסר אך כפי שהסתבר בדיעבד, גם בשלב זה, לא תוקן הרישום.
בנובמבר 2011 הוטל עיקול נוסף, שלישי במספר, על חשבון הבנק בגין חוב בסכום של 100,000 שקלים ואף נשלחה לבנק הודעה על מימוש עיקול. התובעת פנתה למועצה, ושוב התחייבו כלפיה כי הטעות תתוקן. אולם בהמשך הוטל עיקול נוסף, רביעי במספר. כעבור כשבועיים, השיבה המועצה לנתבעת את הכספים שנגבו מחשבונה.
התובעת הוצגה כמי שמתחמקת מתשלום חובותיה
התובעת טענה כי העיקול הוטל על חשבון הבנק שלה בטעות, עקב רשלנות המועצה בטיפול בחוב ארנונה של אישה אחרת. כמו כן, היא לא קיבלה הודעה כלשהי בדבר החוב הנטען, בטרם נקיטה בהליך הגבייה או לאחר מכן. ובכל מקרה מדובר בהטלת עיקולים על חשבון הבנק שלה בניגוד לדין, אשר השפילו אותה וגרמו לפגיעה בשמה הטוב, על כן דרשה לקבל פיצוי בגין עוולת לשון הרע.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, ציין בית המשפט כי אין חולק כי רשות מקומית מוסמכת לגבות חובות ארנונה, לרבות על דרך הטלת עיקולים על חשבונות הבנק של החייב, אולם הסמכות הכללית להטיל עיקולים נתונה רק כאשר נמנע אדם מלשלם חוב ארנונה סופי. במקרה זה לתובעת לא היה כל חוב ארנונה למועצה, והיא לא בבחינת "סרבן", ואף המועצה חדלה מלפנות בדרישה בכתב לסרבן, בטרם נקטה בהליכי הגבייה כנדרש בחוק.
בית המשפט קבע כי בהעדר חוב של התובעת למועצה, לא הייתה למועצה סמכות להטיל את העיקול, לפיכך אין מדובר בפרסום מותר המוגן על פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. כמו כן, הנתבעת לא פעלה בתום לב, מאחר שהיה עליה להוסיף ולהוכיח כי בטרם הפרסום, היא נקטה באמצעים סבירים, כדי לבדוק האם מדובר בחוב השייך לתובעת, והיא חדלה בכך.
בנסיבות אלה נקבע כי המועצה התרשלה ובית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 40,000 שקלים בגין עוולת לשון הרע, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום של 9,000 שקלים.
ת"א 50104-03-15
