על פי עובדות התביעה, התובעים רכשו מהנתבעת דירת דופלקס בחולון תמורת 2,650,000 שקלים, וקיבלו את החזקה בה בסוף שנת 2015, התובעים טענו כי בדירה נמצאו ליקויי בנייה ואירועים חריגים, כגון: נפילת זכוכית מהמרפסת, לכן הם פנו אל הנתבעת בדרישה לתיקון הליקויים.
בין הצדדים התנהל הליך משפטי בגין ליקויי הבניה וניתן בו פסק דין המקבל בחלקה את התביעה. לטענת התובעים, הנתבעת לא התייחסה לפניותיהם בקשר לליקוי הבנייה בדירה, ובמכתב איימה עליהם בעיכוב רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שמם, תוך שכינתה אותם שקרים ועכברים יהודים.
במכתב ודרשה הנתבעת מהתובעים לשלם בגין תיקון הזכוכית במרפסת ואף ציינה שאם לא יתבצע התשלום באופן מידי, יתעכב וימנע רישום הדירה בטאבו. הנתבעת כתבה: "עליכם להסדיר חוב זה באופן מידי! שקרים "ועכברים יהודים" זה לא כאן".
שימוש במילים פוגעניות בעלות נימה אנטישמית
התובעים טענו כי מדובר במילים פוגעניות, מעליבות שיש בהן נימה אנטישמית, שנכתבו כלפיהם רק מפני שפנו אל הנתבעת בטענה לליקויי בנייה. כמו כן, העתקים מהמכתב הופנו למכותבים נוספים, כולל: מנכ"ל משותף, עו"ד, אחראי מחלקת רישומי טאבו, אחראי מחלקת דיירים ועוד. לכן מדובר בלשון הרע כמשמעה בחוק, שנועדה להשפילם ולעשותם מטרה ללעג ולבוז.
מנגד טענה הנתבעת כי המכתב אינו מהווה פרסום אלא תכתובת בין הצדדים, שעניינו תיאור כללי המופנה לחלל האוויר שנאמר ביחס לציבור בני אדם, ואינו מכוון לתובעים, אינו מהווה הוצאת דיבה או פרסום אחר.
לטענת הנתבעת, העובדות במכתב הן אמת, ולכן עומדת לה הגנת "אמת דיברתי", הדברים הם בגדר הבעת דעה בתום לב מוחלט, והם נאמרו כהלך רוח ביחס כללי ולא מכוונים לתובעים ובוודאי לא באופן פומבי. זאת לאחר שהסתבר כי הזכוכית במרפסת נשברה כתוצאה מרשלנות התובעים והם סירבו לשלם עבור התיקון שביצעה הנתבעת.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, ציין בית המשפט כי ניתוח עוולת לשון הרע ובפרט טענה לפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים:
בשלב הראשון, נדרש בית המשפט לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות המשתמעת ממנו, על פי מבחן האדם הסביר.
בשלב השני, יש לבחון האם על פי המשמעות, מהווים הדברים לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה פרסום כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק.
בשלב השלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולתן יכולה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע.
בשלב הרביעי, אם הפרסום ממלא אחר תנאי שלושת השלבים הקודמים, יש לבחון את שאלת הפיצויים.
בית המשפט סבר כי האמירה "שקרנים", ו"עכברים יהודים" נכתבה במכתב לגבי התובעים, מאחר שהמכתב היה ממוען לתובעים שהם בעלי הדירה המצוינת במכתב, וקבע כי באמירות במכתב יש משום לשון הרע וכי מדובר בדיבור מכפיש, מעליב, ובוטה עם קונוטציות שליליות.
הנתבעת טענה להגנתה כי היא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 אך לא הסבירה לאיזו הגנה מכוח סעיף 15 התכוונה והדברים נאמרו בצורה כללית, רפה ובלתי מפורטת. כמו כן, לדבריה, הדברים לא פורסמו ברבים ולא נגרם לתובעים כל נזק.
בית המשפט דחה טענה זו, מאחר שדי בכך כי המכתב היה ממוען לארבעה אנשים שונים כדי להוות פרסום בהתאם לחוק ולפסיקה. מעבר לכך, התביעה הוגשה מלכתחילה בגין פיצוי סטטוטורי המנוי בחוק, כלומר ללא הוכחת נזק, כך שטענת הנתבעת בעניין זה לא הייתה בהירה.
בנסיבות אלה קיבל בית המשפט את התביעה בחלקה, וחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 10,000 שקלים, ובנוסף הנתבעת חויבה בהוצאות התובעים, בגין ניהול ההליך ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 שקלים.
ת"א 63637-01-18
