על פי עובדות התביעה, במאי 2015, הנתבע ואשתו רכשו דירה מחברה קבלנית. בהתאם להסכם שנחתם בין הנתבע לקבלן, סוכם כי הקבלן הוא זה שמתקשר עם הספקים להספקת המוצרים שיותקנו בדירה, והשאיר בידי הרוכשים את האפשרות לשדרג את המוצרים מול הספקים המצויים ברשימה בלבד.
בין היתר, סוכם בין הצדדים, שאחד התנאים לקבלת החזקה בדירה הוא שבמעמד מסירת החזקה בדירה יהיו מותקנים בדירה ארונות אמבטיה סטנדרטיים, בחדר האמבטיה של ההורים ושל הילדים. בהמשך, החליט הנתבע לשדרג את ארונות ההורים והילדים בעיצוב ובהתאמה אישית, וכן להזמין ארון שלישי לחדר השירותים של האורחים, שגם הוא בהתאמה אישית על פי הזמנה מהתובעת.
הנתבע כינה את התובעת: "זבל של חברה"
לאחר שהנתבע ובת זוגו קיבלו את החזקה בדירה, טען הנתבע כי היו כשלים בנוגע לארונות שסופקו על ידי התובעת. לטענתו הארונות סופקו באיחור, והתגלו אי התאמות ואף לתדהמתו גילה שארון ההורים לוקה בקורים וריקבון.
בנסיבות אלה פנה הנתבע בהודעות מייל לקבלן, ובהודעת S.M.S לנציגת החברה, אשר במסגרתם נטען כי התובעת היא ספק המשקר את הלקוחות שלה, וכן נטען לאי אמינותה של התובעת, זלזולה בלקוחותיה ואף הנתבע כינה אותה: "זבל של חברה".
התובעת טענה כי מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע נגדה וכי הנתבע פעל מתוך כוונה לפגוע בשמה הטוב. שליחת הפרסומים הפוגעניים לנציגי הקבלן, מוכיחה כי הייתה כוונה ומטרה לפגוע בחברה, במוניטין שלה, לחבל ביחסיה עם הקבלן, ולנסות להפעיל עליה לחץ פסול.
עוד טענה התובעת כי אין בהשמצות ובגידופים שפרסם הנתבע מילה אחת של אמת, מאחר שהיא סיפקה והתקינה את הארונות בדירתו, כפי שהוזמן, במועד. והנזק שנגרם לארון נובע מרטיבות שאינה בתחום אחריותה.
האם יש אמת בפרסום?
מנגד טען הנתבע כי מעולם לא פגע בתובעת, ולא התכוון לפגוע בשמה הטוב, אלא ביקש לעמוד על זכותו הלגיטימית לקבל מוצר תקין ובזמן. הנתבע לא הכחיש את הדברים שנאמרו על ידו, אך לשיטתו פנה לקבלן, שמבחינתו הוא היה הכתובת לתלונות. וההודעות שנשלחו לנציגת החברה נשלחו ישירות אליה, ואין מדובר כלל בפרסום, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.
הנתבע הוסיף וטען כי עומדות לו הגנות בהתאם לחוק איסור לשון הרע: הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב. יתרה מכך, טען כי על הקבלן הייתה מוטלת החובה להתריע מפני התנהלות שיש בה זלזול, שקרים, ובעיקר שירות שאינו ראוי. כך למשל, הוא לא היה אמור לשלם עבור ההובלה וההרכבה של הארונות ולכן התרעם.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, העדויות, ועיונים בתצהירי עדות ראשית, והראיות שהובאו לפתחו, השתכנע בית המשפט כי האמירות שהובאו בפניו, הן פרסומים המהווים לשון הרע. ראשית קבע בית המשפט כי לא הוכח על ידי הנתבע כי סופקו לו ארונות בדגם או גוון שונה ממה שהזמין, לכן טענותיו נדחו.
שנית סבר בית המשפט כי יש באמירות שהובאו על ידי הנתבע, אמירות אשר המשמעות העולה מהן היא כי מדובר בחברה המזלזלת ומשקרת את לקוחותיה, לא עומדת בזמנים כפי שמתחייבת, ומספקת סחורה לא איכותית הנגועה אף בטרמיטים. כמו כן, האמירה בהודעת ה- S.M.S: "זבל של חברה" היא אמירה בוטה אשר לא משתמעת לשני פנים, ובנוסף יש בה אמירה הקובעת כי התובעת סיפקה ארונות עם טרמיטים.
שלישית קבע בית המשפט כי טענות הנתבע כי בארון התגלו טרמיטים, היא אמירה קשה, אשר יכולה לפגוע קשות בחברה שעיסוקה בהכנת ואספקת רהיטים מעץ, במיוחד שאמירות אלה מופנות לקבלן שעמה היא עובדת, ויש בהן כדי להשפיע על מוניטין ותדמית התובעת כלפי הקבלן עמו יש לה התקשרות עסקית.
בסופו של דבר, בית המשפט לא שוכנע כי עומדות בפני הנתבע טענות ההגנה, ובנסיבות העניין, לאור נסיבות המקרה, בהתחשב בהיקף הפרסומים וטיבם, החליט לפסוק לתובעת פיצוי כספי בסך של 30,000 שקלים. ובנוסף נקבע כי הנתבע יישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 שקלים.
ת"א 59518-11-15
