כדי להוכיח הוצאת דיבה, בוחן בשלב הראשון בית המשפט את השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי הגדרתו בחוק איסור לשון הרע, והאם מתקיים יסוד הפרסום. אם התשובה חיובית ניתן לעבור לשלב הבא ולבחון האם הביטוי נהנה מאחת הההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק, והאם מדובר בפרסום מותר. אם הוא נכנס להגדרה זו דין התביעה להידחות.
אם לא עומדת לפרסום חסינות, נבחן האם הוא מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק, אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, בית המשפט ממשיך לבחון אם הוא מוגן בתום לבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק. רק אם נמצא כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, ניתן לקבל את התביעה לעבור לשלב הרביעי של חישוב פיצויים בגין לשון הרע.
כתב שנפגע ממייל שנשלח למערכת תבע בין לשון הרע
כתב ספורט במקומון הגיש תביעה לבית משפט השלום בקריות נגד דובר עיריית עכו, בטענה כי הדובר שלח מכתב פוגעני למערכת העיתון, שבו פורסמו עובדות שקריות על התנהלותו בעת דיון משפטי, מתוך כוונה לפגוע בו ובמעמדו כעיתונאי.
על פי עובדות התביעה, במאי 2012, נערך דיון בבית משפט השלום בעכו, בתביעה שהגיש ידיד של התובע, שכיהן אז כחבר מועצת העיר נגד דובר העירייה ונגד היועץ המשפטי שלה. לאחר שהסתיים הדיון, שלח הדובר בדוא"ל מכתב לעורכת המקומון, ותוכן ההודעה הועבר למו"ל של העיתון ולמנהלו.
כותרת המייל הייתה התנהגותו המבישה של הכתב, ובגוף ההודעה נמסר כי במהלך הדיון השמיע התובע דברי גנאי ושקרים נגד הח"מ ונגד העירייה. הדובר טען במייל כי לא יעלה על הדעת, שאדם המתיימר להיות עיתונאי יישב בדיון, ינקוט עמדה, יכפיש וישתמש בביטויים פוגעניים תוך שהוא מציג עצמו כעיתונאי, ואף נמסר כי אין זו פעם ראשונה שהוא נוהג בדרך פסולה ומעוותת, תוך הפרת כללי האתיקה.
התובע טען כי הגיע לדיון שהתנהל בדלתיים פתוחות, שלא במסגרת עיסוקו אלא כאדם פרטי וחבר של התובע. במהלך הדיון הוא ישב בשקט בסוף האולם, לא הביע דעה ולא הכפיש כל גורם, על כן נדהם לדעת שהדובר שלח לעורכת העיתון מכתב בעניין התנהגותו, שתוארה כמבישה, מאחר שלא היו דברים מעולם.
לטענת התובע מדובר בפרסום שקרי ומשפיל שנועד לפגוע בו, בכבודו ובעיסוקו כעיתונאי ויש בו הוצאת לשון הרע שאינה זוכה לכל הגנה בחוק. התובע הוסיף כי מערכת היחסים בינו לבין הדובר הייתה מתוחה ולכן ניסה להתנכל לו ולפגוע במשרתו, כנראה בשל העובדה שהדובר עצמו נהג לכתוב כתבות המבקרות את העירייה והתנהלותה.
כדי להוכיח את טענותיו, תמך התובע את תביעתו בתצהירי עדות ראשית שלו, של חברו ושל עורך הדין המייצג בתביעה שהתנהלה בעכו. העדים הצהירו כי התובע לא השמיע במהלך הדיון שבו נכחו, כל דברי גנאי והכפשה נגד העירייה או נגד הדובר שלה. התובע צירף לתצהירים העתק מהמכתב שנשלח למקומון, את פרוטוקול הדיון בבית המשפט בעכו ומספר כתבות שפורסמו על ידי הדובר, בעת עיסוקו כעיתונאי ובטרם מונה לעובד העירייה, המבקרות לשיטתו את התנהלות העירייה.
בית המשפט התרשם שהדובר הגזים והפריז בתיאור הסיטואציה וסבר כי המכתב לא באמת שיקף את התנהלות התובע בדיון, לכן הגיע למסקנה כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב. מנגד סבר כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהפרסום, והוא המשיך לשמש כעיתונאי גם לאחריו. לפיכך התביעה התקבלה בחלקה, והנתבע חויב לשלם לתובע פיצויים בסך של 10,000 שקלים, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,500 שקלים.
ת"א 19316-11-12
