סעיף 13 עוסק במקרים שבהם אין כלל עילה למשפט, להבדיל מסעיפיו האחרים של החוק, העוסקים בהגנות השונות, כמו הגנת אמת בפרסום והגנת תום לב, והוא יכול להתייחס גם לתביעה של עובד נגד מעסיקו ושל מורה נגד הנהלת בית הספר, מכוח היותה הגורם הממונה.
כמו כן, כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים מהוות את הבסיס העיקרי להקמת עילה לתביעת לשון הרע ובלעדיהן לא ניתן לתבוע פיצויים. על כן התובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעה את פירוט המילים, בכתב או בעל פה, שבהן השתמש נגדו הנתבע.
מורה תבעה את מנהלת בית הספר בגין הוצאת לשון הרע
מורה בחטיבת הביניים במרכז הארץ אשר הועברה ללמד בחטיבה אחרת בניגוד לרצונה, פנתה אל בית דין אזורי לעבודה בתל אביב, והגישה תביעה למתן צו להשיבה לעבודה, ואף דרשה פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע ופיצויים בגין פגיעה בשכר עבודתה שלא כדין.
על פי עובדות התביעה, מחנכת כיתה בחטיבה מסרה למנהלת כי במהלך אסיפת הורים התובעת קיללה בכיתה. בסופו של יום לא הוגשה תלונה, אך לאחר חודשים ספורים, התנהלה תכתובת מיילים בין התובעת לבין מנהלת החטיבה ומנהלת בית הספר.
התכתובת עסקה בתלונה של אחת האמהות של תלמיד התובעת, אשר התלוננה על התנהגותה הפוגעת והשעיית התלמיד שנעשתה ללא סמכותה. המייל יצא בתפוצה רחבה לגורמים בכירים, וביניהם מנהלת החטיבה, מפקחת בית הספר, מנהל מחוז מרכז, ראש מנהל חינוך, ראש העיר ויושב ראש הסתדרות המורים ומורי בית הספר.
בתגובה לכך זומנה התובעת לשימוע, ובין היתר נטען כי היא מסיתה וממרידה את קהל המורים לקרוא תיגר נגד הנהלת בית הספר על כל התנהלות שאינה לרוחה, והיא התגלתה כבעלת קשיים לנהל שיח מעצים עם קהל תלמידים והורים. התובעת ביקשה לדחות את מועד השימוע ואף ביקשה לקבל את פירוט כלל המסמכים והנימוקים בגינם היא מוזמנת לשימוע.
עקב כך נשלח לתובעת מכתב זימון לשימוע מפורט, ובו נכתב כי התקבלו תלונות על התנהגות שאינה הולמת, הפגנת זלזול וחוסר כבוד כלפי תלמידים והשתלחות בכתובים במנהלות בית הספר. עוד נמסר כי השימוע יתקיים במועד המתוכנן ואי הגעתה לשימוע ייחשב כוויתור על זכות השימוע. בהמשך נשלח מכתב לתובעת על הפסקת הוראתה בחטיבה והיא הועברה ללמד בבית ספר אחר.
תוכנו של המכתב המשמיץ הופץ בכל רחבי בית הספר
לטענת התובעת, הנתבעת הוציאה לשון הרע נגדה בשל ההשמצות אשר הופנו כלפיה שאינן אמת, תוך פגיעה בשמה הטוב. עוד טענה כי המכתב שנשלח בתפוצה רחבה ביותר ותוכנו הופץ בכל רחבי בית הספר הוא מכתב משמיץ, שיש בו לשון הרע, לכן תבעה פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.
מנגד טענה הנתבעת, כי המכתב ששלחה למפקחת בית הספר ולממונים עליה אינו יכול להיכנס בגדר עילת תביעת לשון הרע, לנוכח הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין אינו יכול לשמש עילה, מכיוון שנעשה במסגרת תפקידה כמנהלת של התובעת.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי המכתב נשלח כפועל יוצא מהתנהלות התובעת לרבות העובדה כי באותו חודש פנתה אל הנהלת בית הספר, אמו של אחד התלמידים, ודיווחה כי התובעת השעתה את בנה מכל השיעורים כי דיבר במהלך השיעור, מבלי שניתנה לה הסמכות לכך.
בית המשפט סבר כי בכתב התביעה לא היה כל פירוט בנוגע לעילת לשון הרע באופן ספציפי והדברים נכתבו באופן כללי וללא פירוט ודי בכך כדי להורות על דחיית רכיב זה. כמו כן, השתכנע כי המכתב נשלח על ידי הנתבעת כמנהלת של התובעת, לאחר שהתובעת זומנה להליך שימוע שבו פורטו טענות רבות כנגדה, אשר אליו לא התייצבה ובגינו ננזפה. לפיכך נקבע כי הפרסום היה הבעת דעת על התנהגותה של התובעת והיה מוצדק על ידי היות הנתבעת ממונה עליה. על כן רכיב התביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע נדחה.
סע"ש 1387-11-14
סע"ש 35079-10-14
