לשון הרע בטוקבק: האם טוקבק תגובה לכתבה יכול להקים עילה לתביעת לשון הרע?

הזכות לשם הטוב ולכבוד האדם אינה נעלמת במרחב הווירטואלי וגם פרסום טוקבקים מהווה במקרים מסוימים עילה להגשת תביעת לשון הרע, לשם כך נדרש בית המשפט להכריע האם לפרסום הטוקבק היה משקל ומשמעות, או שמדובר בפרסום חסר ערך שכל בר דעת יכול להבחין כי מדובר בדברי הבל.

לבתי המשפט מגיעות לא אחת תביעות בגין לשון הרע באינטרנט, לעתים גם נגד גולשים אנונימיים, אשר פרסמו טוקבק פוגעני במיוחד. בתי המשפט נדרשים להכריע האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט, ולהבחין היכן עובר הגבול בין חופש הביטוי לפגיעה בשם הטוב.

לשם כך יש להביא בחשבון גם את המשקל המועט שניתן לעתים קרובות להתבטאויות במסגרת הטוקבקים בכלל, ובמסגרת תגובות אנונימיות בפרט, וכן את ריבוי התגובות באופן שלעתים קרובות הפרסום המשמיץ נבלע בתוך אינספור הודעות המתפרסמות בזו אחר זו.

חשיפת טוקבקיסט אנונימי

בפסק דין שהוגש לאחרונה נקבע כי אין לחייב גילוי זהותו של גולש אנונימי שכתב תגובות אנונימיות במסגרת פורום באתר אינטרנט, כדי לאפשר הגשת תביעת לשון הרע נגדו. התובע הוא מטפל אלטרנטיבי במחלות עור, אשר סבר כי התגובות שפרסם אותו גולש אלמוני מוציאות את דיבתו רעה, לכן רצה להגיש בגינן תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אולם בקשתו לחשוף את זהות הגולש נדחתה.

השופט ציין כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחוב מקימה עילת תביעת לשון הרע, כך גם לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה, וכי הטוקבקים שרבים מהם מכילים דברי הבל ברמה ירודה ונושאים עמם מטען שלילי במיוחד, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערך העוולה הוא בהתאם. לפיכך לא כל "פרסום מגנה ומגונה" באינטרנט יקים עילה לתביעת לשון הרע, לרבות טוקבקים משמיצים.

יחד עם זאת בפסק דין אחר, תבעה בעלת חברה העורכת סדנאות וטיפולים אלטרנטיביים את בן זוגה של עובדת לשעבר, שעבדה בחברה כפקידת קבלה במשך כחודשיים. התובעת טענה כי בעלה של העובדת פרסם בבלוג אישי באינטרנט מאמר אודות המרכז, שם כתב בין היתר כי העסק מנוהל בדרך של נוכלות, תוך קיפוח העובדים והשלטת פחד. הוא כינה את התובעת נוכלת, תוך ציון שמה, וקרא לציבור להימנע מלהגיע למרכז כדי שלא יהיה שותף לפשע.

הטוקבקים המשיכו את מסע ההכפשה

התובעת טענה כי הנתבע פתח במסע של הפצת לשון הרע נגדה, ולא הסתפק במאמר משמיץ ופוגעני והוסיף לשון הרע גם במסגרת טוקבקים. שם פרסם כי התובעת היא אחת המנהלות הגרועות שהכיר או שמע עליהן ונוכלת מהזן הגרוע ביותר.

בית המשפט קבע כי אין ספק שהפרסום ברשת האינטרנט הוא "פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק לשון הרע, וממספר התגובות ניתן לראות כי היו למאמר מספר קוראים. עוד קבע כי יש בדברים שנאמרו כדי להטיל דופי ביושרה האישית של התובעת, ובהאשמה בביצוע עבירות פליליות ובכך שהיא מנהלת את החברה תוך השלטת שלטון פחד, ניצול וקיפוח עובדים, והעסקתם בניגוד לחוק.

בית המשפט הגיע למסקנה כי הרושם הכללי שנוצר אצל הקורא הסביר הוא שמדובר בעובדה ולא בדעתו של הכותב המבוססת על העובדות הנטענות, והעובדות שעליהן מתבססת הדעה אינן נכונות. על כן קבע כי הנתבע עוול בעוולה של לשון הרע והמשיך במסע ההכפשה והביזוי של התובעת ושל העסק גם במסגרת הטוקבקים.

כמו כן, הפרסום לא היה חד פעמי אלא מתמשך וממושך יחסית גם בטוקבקים שפרסם הנתבע בעצמו. בנסיבות אלה התביעה התקבלה והנתבע חויב בתשלום פיצויים לתובעת בסך של 30,000 שקלים ללא הוכחת נזק בגין עגמת נפש.