על פי עובדות התביעה, במשך שמונה שנים הצדדים היו בני זוג, התגרשו בשנת 2005, חזרו לאחר מכן לחיות יחד לתקופה מסוימת ולאחר מספר שנים תבעה האישה מזונות לילדיהם המשותפים.
לטענת התובעת, מאז תביעת המזונות, הנתבע פרסם אודותיה פרסומים שקריים שנועדו להביך ולהפיץ מידע אינטימי שאסור בפרסום. הוא ייחס לה פרסומי זימה שלא כתבה, פגע בכל מערכות היחסים החדשות שלה, הגיש נגדה תלונות שווא, העלה בשמה הודעות פורנוגרפיות ופגע בשמה הטוב.
התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבע פנה לבן זוגה החדש בשיחות טלפוניות והודעות ושלח לו צילומי מסך מהתכתבויות מיניות, שלכאורה מנהלת התובעת עמו. מדובר בהתכתבויות לכאורה בין הנתבע לתובעת מחשבון פייסבוק פיקטיבי, תוך ייחוס לתובעת דמותה של אחרת, הנושאת שם שאינו ידוע לה ושתמונתה אינה מוכרת לה.
התובעת טענה שאינה אחראית להודעות, אינה הבעלים של חשבון הפייסבוק, מעולם לא פנתה אל הנתבע בדברי זימה או בהצעות מיניות ומדובר בהמצאה מדמיונו של הנתבע בערמומית ובמטרה לחבל לתובעת בקשרים זוגיים שניהלה. ובכל מקרה, טענה כי מדובר בעניינים אישיים ופרטיים הנוגעים לבני זוג.
מנגד טען הנתבע שהתובעת היא שהכפישה אותו ואת אשתו הנוכחית, העלילה עליהם עלילות, סיפרה עליהם שקרים, כנתה אותם בכינויים פוגעניים ועוד. לגרסתו, התובעת פעלה כדי לפגוע בזוגיות החדשה, גרמה לקשרים אינטימיים ביניהם כאשר היה נשוי לאישה אחרת וגרמה לגירושיו. כמו כן, התובעת עשתה שימוש בילדיהם המשותפים, כדי למרר את חייו וחיי אשתו ואישר שהגיש תלונות במשטרה שנסגרו מחוסר עניין לציבור.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, ציין בית המשפט כי הגדרת חוק איסור לשון הרע רחבה ונבחנת בהתאם לסטנדרט האובייקטיבי של האדם הסביר ועצם היותו של הפרסום שקרי או אמתי, אינה מוציאה אותו מהגדרתו כלשון הרע. במקרה של פרסום אמת המהווה הוצאת לשון הרע, יכולה לעמוד למפרסם הגנת "אמת דיברתי" או אחת ההגנות האחרות הקבועות בחוק.
עוד צוין כי אין הכרח שהפרסום יביא לפגיעה ודאית בשמו הטוב של אדם כדי להקים את יסודות העוולה ודי בכך שלאותו פרסום יש פוטנציאל להביא לפגיעה. כהגדרת המחוקק די בכך שהפרסום עלול להביא לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק.
במקרה זה, בית המשפט סבר כי הדברים שאמר הנתבע לבן זוגה של התובעת, מהווים לשון הרע ברמה גבוהה. האמירות שהיא גנבה ממנו זרע, שיקרה את מי שהייתה חברתו של הנתבע וסיפרה לה שהנתבע אצלה, שהיא הסתובבה בלבוש חושפני, פיתתה אותו וגרמה לו לעזוב את אשתו ולהגיע לביתה, מהוות לשון הרע.
בית המשפט קבע כי הנתבע אמר את הדברים לבן הזוג של התובעת בכוונה לפגוע ולהפריד ביניהם, ועל פי עדות בן הזוג, שהייתה אמינה ביותר, הוא אכן נפרד ממנה גם עקב אותן שיחות וכן שהתובעת הזהירה אותו מראש שהנתבע יאמר לו דברים מסוג זה, כפי שעשה לבן זוגה קודם, דבר שחיזק את גרסתה שהוא אינו האדם הראשון שהנתבע אמר לו דברים מסוג זה.
בית המשפט סבר כי לא עומדת לנתבע הגנת אמת דברתי והגנת תום הלב. נקבע כי לתיאוריו הקיצוניים לא הייתה כל אחיזה במציאות, והם אינם מעשה בתום לב ואינם מעשה כדי להשכין שלום בין התובעת לנתבע, ולא ניתן לראותם כזוטי דברים כפי שטען הנתבע בסיכומיו.
איסור על שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם
לגבי הטענה לפגיעה בפרטיות, קבע בית המשפט כי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות קובע איסור על שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה. המונח עניין פרטי אינו מוגדר בחוק, אולם בפסיקה ניתנה לו פרשנות רחבה ובית המשפט קבע כי לא ניתן לחלוק על כך שמידע על עברו הזוגי של אדם והיחסים האינטימיים שאותם מנהל עם בת או בן זוגו הם עניינו הפרטי.
סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות מתייחס בצורה ספציפית לעברו המיני של אדם המהווה זכות מוגנת. הפניות החוזרות והנשנות של הנתבע והתיאורים המשמיצים שלו כלפי התובעת לרבות אמירות המהוות לשון הרע, אשר הובילו בסופו של יום לסיום הקשר הזוגי של התובעת עם בן זוגה, מהווים חדירה לפרטיותה של התובעת שלא כדין.
בית המשפט סבר כי השימוש לרעה שאותו עשה הנתבע במידע אישי ואינטימי, שכלל לא הוכח כנכון ואמיתי, ונמצאו בו סתירות בשיחותיו עם בן הזוג לשם פגיעה בתובעת, מהווה לשון הרע ופוגם במתחם הפרטיות הבסיסי ביותר שעליו בקש המחוקק להגן. על כן חויב הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין עוולת לשון הרע בסך 40,000 שקלים, ופיצוי בגין פגיעה בפרטיות בסך של 10,000 שקלים, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 שקלים.
ת"א 47814-09-17
