הגנות לשון הרע

• סעיף 1: דבר שפרסומו עלול לפגוע בעבודתו של אדם, להשפילו ולבזותו בעיני הבריות. הבחינה היא אובייקטיבית (מבחן האדם הסביר) כלומר האם אדם רגיל היה רואה את הדבר שפורסם כמשפיל או פוגע.
• סעיף 2: מדובר בפרסום - בין אם בכתב, בעל פה, בצליל, בציור, בתמונה וכיוצא באלו - אשר הגיע לאדם נוסף מלבד לאדם אליו כוון האמור בפרסום.

1. סעיף 13 - פרסומים מותרים: החוק מונה רשימה של 11 פרסומים מותרים שלמרות שהם מכילים לשון הרע ויש בהם פוטנציאל פגיעה, הם לא ייפסלו ובעליהם לא יואשמו בהוצאת לשון הרע. במסגרת הגנה זו, אפשר תיאורטית שהפרסום יהיה שקרי לחלוטין או שנעשה בחוסר תום לב, ויקבל בכל זאת חסינות מהטלת אחריות. דוגמא בולטת לכך הינם דברים אשר נאמרים בין בעלי דין במסגרת הליך משפטי.
2. סעיף 14 - הגנת אמת הפרסום (המכונה גם "אמת דיברתי"): יש להוכיח כי הדבר שפורסם היה אמת ויש עניין ציבורי בפרסומו של אותו מידע, מדובר לדוגמא במקרים בהם עיתונאי מפרסם דברים "קשים" אודות איש ציבור, והפרסום גורם לפגיעה בשמו הטוב של מושאו. במקרים אלה, ברור אפוא כי יש להתיר את הפרסום מחמת העניין הציבורי העומד מאחוריו, ועיקרון חופש הביטוי. במסגרת טענה כגון דא יש לעמוד במבחנים המצטברים הבאים:
   - להוכיח אמת פרסום, דהיינו שהפרסום היה דברי אמת במהותו. יודגש כי אפשר שבשוליו של הפרסום יהיו פרטים לא מדויקים - הדבר ייבחן ממקרה למקרה על פי הנסיבות הספציפיות העומדות על הפרק.
   - לראות את מידת העניין הציבורי במידע שבפרסום. גם העניין הציבורי הוא נושא שייבחן ממקרה למקרה והוא עניין של מדיניות משפטית.
3. סעיף 15 - הגנת תום הלב: הגנה מרכזית שתחול אם הנתבע יוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב באחת מהנסיבות המוגדרות ב-12 תתי הסעיפים (ביניהן: הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור או בעל דין, הפרסום היה ביקורת על יצירת אומנות, הפרסום התייחס לישיבה או של תאגיד שלציבור יש עניין בו, הפרסום היה בשידור חי, הפרסום היה גינוי של פרסום קודם, פרסום של עצם עובדת הגשת תלונה לרשות מוסמכת במשטרה, הפרסום היה לצורך הגנה על המפרסם עצמו, המפרסם לא ידע על קיומו של הנפגע וכיוצא באלו).
   מהו תום הלב הנדרש? מצב נפשי מוסרי של יושר, צדק והוגנות - מי שפעל בתום לב הוא אדם שהאמין באמת ובתמים שמעשהו (היינו הפרסום) לא יפגע באדם אחר או בתאגיד.

על מי הנטל להוכיח כי התקיימה אחת מההגנות?

הטענה לתחולתה של אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ביחס לפרסום מסוים, צריכה להיות מועלית ע"י הנתבע בכתב הגנתו. ביהמ"ש לא יעלה טענה זו מיוזמתו אם לא נטענה כלל ע"י הנתבע. הסיבה לכך פשוטה: שיטת המשפט בישראל היא שיטה אדברסרית (לא אינקוויזיטורית) שבה השופט הוא צד פסיבי ומכריע אך ורק על בסיס העובדות שהוצבו בפניו, הוא לא מעלה תזה כלשהי שלא העלה אחד הצדדים. כמו כן, חשוב לציין שאם צד כלשהו פספס את הזדמנותו להעלות טענה מסוימת, היא לא תישמע מאוחר יותר. נתבעתי בלשון הרע, מה עליי לעשות? מומלץ למנות עורך דין הבקי בדיני לשון הרע, כדי שיבחן את האפשרות לטעון כי התקיימה אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.