על פי עובדות התביעה, במהלך חודש יולי 2015, רכשה הנתבעת שלושה מוצרי הלבשה תחתונה מחנותה של התובעת בתל אביב. ביום למחרת, הנתבעת התחרטה והגיעה לחנות במטרה להחזיר את המוצרים. בין הצדדים התנהלה שיחה קשה, שבסופה עזבה הלקוחה את החנות מבלי להחליף את המוצרים ומבלי לקבל זיכוי בגינם.
לאחר צאתה מהחנות פרסמה הנתבעת בפייסבוק אזהרה מפני בעלת החנות, שבה המליצה לכל חברותיה ומכרותיה להתרחק מהחנות, מאחר שלא ניתן להחליף או לקבל זיכוי, למרות שהמוכרת אמרה לה בעת ביצוע העסקה כי אפשר לעשות כן. עוד טענה שבעלת העסק שבתחילה נהגה באדיבות, כדי שתרכוש ממנה עוד מוצרים שכלל לא רצתה, נהגה עמה בגסות רוח ואף קראה לה מכוערת.
כאשר נודע לבעלת החנות על הפרסום, היא פנתה לנתבעת בהודעת פייסבוק בדרישה להסירו ואף יצרה קשר טלפוני עם אמה וביקשה ממנה לגרום לבתה להסיר את הפרסום. בחלוף זמן קצר ומשלא הוסר הפרסום הגישה תביעה זו, בטענה כי הפרסום מהווה לשון הרע שביסודו כוונה לפגוע ומקנה לה זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק, בסך של 75,000 שקלים.
התובעת טענה כי מדובר בפרסום שקרי, שפגע בעיסוקה ובמקצועה והשפיל אותה בפני לקוחותיה. לגוף הדברים טענה כי בניגוד לנטען בפרסום, היא הבהירה לנתבעת, כי אף שאין החזרה, החלפה או זיכוי ללבני נשים, היא תסכים להחלפה של עד שני פריטים אם יוחזרו מבלי שנעשה בהם שימוש ובמצב טוב, ואף עמדה במילתה כאשר הנתבעת התייצבה בחנותה ביום למחרת.
מנגד טענה הנתבעת כי פרסומה היה בבחינת הבעת דעה לגיטימית, וכי עומדות לה הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכן הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק, וכי ככל שיש אי דיוקים בפרסום מדובר בזוטות. בנוסף טענה הנתבעת כי הלשון שבה השתמשה אינה מהווה לשון הרע וכי מדובר בזוטי דברים.
לבחינת התקיימותה של עוולה נזיקית של לשון הרע וקביעת תוצאותיה, בוחן בית המשפט את המקרה באמצעות ארבעה שלבים: האחד, האם הפרסום מהווה לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. השני, האם הדברים מהווים פרסום על פי סעיף 2 לחוק. השלישי, האם למפרסם עומדות ההגנות המפורטות בחוק. והרביעי, אם נקבע שפורסם לשון הרע ושהמפרסם אינו חוסה בצלן של ההגנות הקבועות בדין, יש לקבוע מהו הפיצוי הראוי.
ביקורת צרכנית של לקוחות היא בבחינת עניין ציבורי
לאחר שמיעת טענות הצדדים, סבר בית המשפט כי ביקורת צרכנית של לקוחות על בתי עסק ועל טיב השירות שניתן על ידם הוא בבחינת עניין ציבורי, לפיכך המחלוקת הצטמצמה לשאלה האם האמור בפרסום הוא אמת, תוך שאם יש בו אי דיוק, הוא בבחינת "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
בית המשפט השתכנע כי בסופו של יום המוצרים לא הוחלפו ולא ניתן לנתבעת זיכוי כספי, לפיכך חווית הקניה שתיארה בפייסבוק משקפת את שאירע ואת שחשה, על כן לנתבעת עומדת הגנת אמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק ויש לדחות את התביעה.
עם זאת, לעניין הוצאות המשפט סבר בית המשפט כי לנוכח כוח הפגיעה העצום הטמון בפרסומים שכה קל לבצע אותם באינטרנט, ראוי לנהוג במתינות בפרסומים ובדרך ההתבטאות. גם אם בסוף הדברים נמצא כי הפרסום מבוסס וחוסה בצלן של ההגנות המנויות בחוק, הרי שנוכח דרך ההתבטאות של הנתבעת, ראוי שתישא בהוצאות המשפט שלה.
תא"מ 38585-08-15
