סעיף 13 לחוק שלעיל קובע רשימת פרסומים מותרים, אשר למרות שהם עונים על הגדרת סעיף 1 לחוק ומכילים לשון הרע, הם לא "ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי". במילים אחרות, עסקינן אפוא בפרסומים אשר פוגעים באדם אך בכל זאת לא תתאפשר הגשת תביעת לשון הרע בגינם. סעיף זה איננו מתייחס לתוכנו של הפרסום, כלומר - פרסום שקרי או פרסום שנעשה בחוסר תום לב. למעשה, פרסום אשר עומד באחד מתתי הסעיפים שבסעיף 13 יקבל הגנה גמורה ויותר לפרסום.
בסעיף 13 מופיעים 11 פרסומים שיזכו להגנה ומכונים "פרסומים מותרים": פרסומים של הכנסת, פרסומים בישיבות ממשלה או פרסומים על ידיה, פרסומי מבקר המדינה, פרסום של שופט/בורר/ דיין/ כל אדם בעל סמכות שיפוטית, פרסום ע"י בעל דין במהלך הליך שיפוטי, פרסומים של ועדות חקירה, דו"חות של ישיבות שונות של ביהמ"ש או ועדות החקירה, דו"חות של ארגונים בינ"ל, פרסום שחייבים לפרסם ע"פ דין או הוראה של רשות, ותמצית של מרשם.
ההגנה השנויה במחלוקת, והמופיעה פעמים רבות בהקשר זה היא ההגנה שקבועה בסעיף 13(5) לחוק: "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". מדובר בהגנה על פרסומים במהלך דיון משפטי ע"י השופטים או בעלי הדין ובאי כוחם.
לדוגמא, פסק דין חיר: עורך דין טען במהלך הליך משפטי שמתנהלים הליכים משמעתיים נגד עורך הדין שייצג את בעל הדין שמנגד. עורך הדין שמנגד לא נשאר חייב והגיש כנגד חברו תביעת לשון הרע. ביהמ"ש השלום קבע במקרה זה כי האמירה של עורך הדין הראשון עלתה כדי לשון הרע, אך היא חסתה תחת הגנת סעיף 13(5). עורך הדין שהגיש את התביעה לא התרצה וערער לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת השלום וקבע כי יש לסייג את הגנת סעיף 13(5). בעניין זה, הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון וזו התקבלה. ביהמ"ש העליון פסק שהגנות סעיף 13 הן הגנות מוחלטות ואין כל עוררין עליהן. לצורך זה, נקבע כי אין זה משנה אם הפרסום אמת הוא או כזב.
העיקרון שעומד מאחורי הכרעה זו של ביהמ"ש העליון הוא כי יש למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך יחושו מוגבלים ולא יוכלו להגיד את כל מה שנראה רלבנטי בעיניהם להליך בירור האמת. "אם הם ירסנו את אמירותיהם הם עלולים להימנע מאמירות מסוימות וכך ייפגמו תקינות ההליך השיפוטי, יעילותו והגינותו", נקבע בפסק הדין. יש להדגיש כי הגנה זו הינה הגנה בפני תביעה בלשון הרע בלבד. דהיינו, אין כל מניעה שיתקיימו הליכים אחרים בגין אמירות כאלו ואחרות שנאמרו במהלך דיון משפטי. למשל, הליכים משמעתיים שיתנהלו נגד עורך דין בטענה כי בהתבטאויותיו לא שמר על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, וכיוצא באלה.
הגנות נוספות
מלבד ההגנה המוחלטת הניתנת לפרסומים המוגדרים כפרסומים מותרים בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, החוק מוסיף 2 הגנות:
- הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק): הפרסום כולל דברים שחשוב שיגיעו לאוזני הציבור ולחברה יש עניין שהדברים האמורים בו יפורסמו.
- הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק): הפרסום נעשה בתו"ל: למשל חוסר ידיעה על הנפגע או על נסיבות שבגינן ייפגע מהפרסום ועוד. כך למשל, תינתן הגנה לאדם אשר פרסם דבר במטרה להגן על עניינו האישי או לאדם שפרסם ביקורת חריפה על יצירת אומנות של הנפגע.
