סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע על ציבור דינה כדין לשון הרע שמתייחסת לתאגיד. עם זאת, בניגוד לתאגיד, אין בגינה של לשון הרע על ציבור עילת תביעה אזרחית או פלילית. במקרים אלה, יהיה ניתן להגיש כתב אישום כנגד מפרסם לשון הרע רק באמצעות היועץ המשפטי לממשלה אשר יתן את הסכמתו לכך. בפועל, מאז חקיקת הסעיף, היועץ המשפטי לממשלה מעולם לא הגיש כתב אישום בגין לשון הרע על ציבור.
העובדה שאי אפשר להגיש תביעת לשון הרע אזרחית בגין לשון הרע על ציבור היא לא ייחודית לישראל וברוב מדינות העולם לא ניתן לעשות כן. יש לשים לב כי אם ניתן יהיה להוכיח שהפרסום אמנם התייחס על פניו לציבור, אך ניתן להבין ממנו כי הוא מכוון לאדם ספציפי, ניתן יהיה להגיש תביעה אזרחית בעילת לשון הרע (בשל הפגיעה בשם הטוב). במקרה כזה, נגיד שאין מדובר בלשון הרע על ציבור כי אם בלשון הרע על אדם שהייתה מוסווית.
נפנה לסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע לפיו אין צורך שלשון הרע תובע במישרין ומספיק שההתייחסות הפוגעת תהיה משתמעת ממנה. כשמדברים על לשון הרע על ציבור, המקרה עליו מדובר הוא מקרה בו לא משתמעת פגיעה קונקרטית באדם מסוים אלא אכן פגיעה בציבור מסוים ככזה - פגיעה בקבוצה ככלל ולא כפרטים.
בדרך כלל, אמירות כאלו יסווגו כאמירות הנובעות מסטיגמות או ממידע שאמינותו ומהימנותו לא נבדקו ועוצמת הפגיעה שבהן חמורה ועלולה להסב נזק תדמיתי לקבוצה. עם זאת, המחוקק בחר בכל זאת שלא לאפשר הגשת תביעת לשון הרע בגין לשון הרע לציבור משום הפגיעה האפשרית הקשה בחופש הביטוי של הדובר. המחוקק ראה צורך בקיומו של מגוון דעות ולכן מצא לנכון, באיזון שערך בין הפגיעה בחופש הביטוי ובין הזכות לשם הטוב, להעדיף במקרה זה את חופש הביטוי כזכות שתזכה לבכורה.
מדוע זה כך?
פרסום לשון הרע על ציבור איננו מכוון לאדם ספציפי. הציבור כגוף לא יכול להגיש תביעה אזרחית. המשפט מטפל בנזקים ובמפגעים שנגרמו לפרטים ולא לקבוצות, וזאת היות והתפיסה היא שההגנה על שמו הטוב של אדם היא רחבה יותר מההגנה שניתנת לשמה הטוב הקבוצה. פרט שהופך למושא לפגיעה זקוק להגנה רחבה וחריפה כיוון שהנזק האפשרי שיכול להיגרם לו גדול יותר. הקבוצה, לעומתו, יכולה להתאחד ולצאת למאבק ציבורי על שמה הטוב, לפרסם פרסומים סותרים ולהדוף את הדעות הקדומות. חברי הקבוצה אף יכולים לתת אחד לשני תמיכה נפשית ופסיכולוגית וכך יוכלו להתגבר יחד על הפגיעה - פריבילגיה שאדם פרטי שמוצאת נגדו לשון הרע אינו זכאי לה.
נזק נוסף שעלול להיגרם מלשון הרע על ציבור הוא פגיעה בשלום הציבור, ולא רק בשמם הטוב של הפרטים בו. יש חשש שאמירה כזו או אחרת עלולה להסית או לדרבן פעולות קיצוניות ואלימות ולפגוע בחברי הקבוצה. דוגמא קיצונית לכך היא היהודים בשנות ה-30 בגרמניה. תחילה הפגיעות בהם היו כקבוצה ונטען שלקחו לגרמנים את כל המקצועות וגזלו מהם כספים. ככל שהתקדמו השנים, האלימות כלפי היהודים גאתה עד כדי ביצוע פעולות האלימות בליל הבדולח ב-1938, וההשמדה ההמונית בתחילת שנות ה-40. עם זאת, יש לציין כי חוק איסור לשון הרע אינו מטפל בשלום הציבור ומטרת חקיקתו לא הייתה להגן עליו. מטרת חקיקת חוק זה היא כזכור הגנה על שם טוב. התכלית של הגנה על שלום הציבור מטופלת על ידי חוקים אחרים בישראל דוגמת חוק העונשין.
הפסיקה בישראל
כאמור, סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, אינו מאפשר לציבור לתבוע גורם אחר שפרסם דבר לשון הרע. בית המשפט העליון דן בשאלה האם כל פרט מחברי הקבוצה שנגדה פורסם דבר לשון הרע יכול להגיש תביעה פרטנית על פגיעה בשמו הטוב. בית המשפט לא פסל לגמרי את האפשרות לעשות כן ואף הכיר באפשרות תביעה שכזו לפרטים חברי הקבוצה המושמצת בערעור אזרחי 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נגד יעקב ארנון. פסק דין זה קבע את ההלכה שתקפה עד היום לפיה ניתן שתקום עילת תביעה אזרחית נזיקית ליחיד בתוך קבוצה שהושמצה בפרסום מסוים בתנאי שהפרסום המדובר מכיל לשון הרע אשר יכולה להתייחס ואף לפגוע באדם ספציפי באופן אישי. הבחינה לצורך כך תהא משולשת:
- האם מדובר בפרסום דבר לשון הרע? הדבר ייבחן על פי מבחני סעיף 1 וסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע (בחינה אובייקטיבית).
- האם מדובר בחברי קבוצה אחת? לא כל איגוד של אנשים הופך אותם לקבוצה. נדרש שלקבוצה מסוימת יהיה שיוך מסוים - שיוך קבוצתי כלשהו. השיוך הקבוצתי אינו מוגדר וייבחן ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו.
- האם יכולה להיגרם מהפרסום פגיעה ספציפית לכל פרט החבר בקבוצה? בבר"ע 3254/98 צימרמן נגד גרוס קבע בית המשפט מבחני עזר: גודל קבוצה (ככל שהקבוצה תהיה גדולה יותר כך יהיה קשה יותר לטעון שהפרסום פוגע במישהו באופן אישי), הקושי בזיהוי הפרטים המרכיבים את הקבוצה ותוכן הפרסום (ככל שהפרסום כללי יותר, כך קשה יהיה לפרשו ככזה המתייחס ספציפית לאדם מסוים).
