הצירוף ללכת רכיל משמש בסיס להגדרה ההלכתית של איסור לשון הרע, כלומר, שלא תהיה כרוכל, שהוא סוחר המטעין דברים והולך. על פי פרשנות הרמב"ם, הפסוק מתייחס לרוכל שטוען דברים והולך מזה לזה כדי למכור את סחורתו, ובדרך הוא מספר בעיר אחת מה שראה בעיר אחרת וגם אם הוא אומר דברי אמת, במעשיו אלה הוא מחריב את העולם.
הקרבה הלשונית בין המילים רכילות לרוכל קשורה בפעילות עצמה של הפצת מסרים מאדם אחד למשנהו, זאת מתוך הנחה שכל מה שאדם מספר לחברו נועד רק לאוזניו של הרע, אלא אם בעל הדבר נתן רשות מפורשת לספר זאת לאחרים.
המושג לשון הרע מתחלק למספר סוגים – האחד, פרסום עובדות אמתיות על אדם או קבוצת אנשים שהוא רע או מזיק לאדם. השני, רכילות שהיא סיפור דבריו או מעשיו של אחר כלפי השומע, והשלישי, אבק לשון הרע המתייחס לרמיזות ודברים שעלולים להביא לידי כך שאנשים ידברו לשון הרע, בעל פה או באמצעי תקשורת, באינטרנט, בטוויטר, בפייסבוק, באינסטגרם, בטוקבקים ועוד.
רכילות עוסקת בשערוריות שהן בגדר לשון הרע
הרכילות מתייחסת לשיח שנושאו המרכזי הוא אנשים אחרים, ועוסקת בהפצת מידע שלא זכה לפרסום רחב, אשר עלול להוות פגיעה בפרטיות ולעסוק בשערוריות ובנושאים שהם בגדר לשון הרע. בדרך כלל מיוחסת לרכילות אמינות נמוכה, ולרוב מתפשטות עובדות שגויות ומידע בדוי שמטרתו העיקרית לעורר עניין שווא בנושאי שיחה.
חוק איסור לשון הרע אשר נחקק בשנת 1965, עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות הטלת איסור פרסום ביטויים העלולים להשפיל ולבזות אותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית שניתן לקבל עבורה פיצויים וסעדים ואף יכול להתגבש לכדי עבירה פלילית והטלת עונש של עד שנת מאסר.
החוק מגדיר את המושג ואת האחריות על ביצוע העבירה, וקובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו, לבזותו בשל גזע, מוצא, דת, מקום מגורים, מין או נטייה מינית. כאשר לשם הגדרת לשון הרע, אין זה משנה אם מדובר בעובדה או בדעה.
האם הפרסום נועד לספק את יצרם של רכלנים?
החוק מציג גם הקלות והגנות מפני הוצאת לשון הרע, שהעיקריות בהן הן הגנת אמת בפרסום והגנת תום לב. כך שישנם פרסומים מוגנים, כמו פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי, הבעת דעה שפורסמה בתום לב ופרסומים מצד חברי כנסת, שרים בממשלה או מבקר המדינה, אשר נחשבים לפרסומים לגיטימיים ומותרים.
כאשר מדובר באיש ציבור ועניין ציבורי, קבעה הפסיקה כי רכילות גרידא ופרסומים על בני משפחות אנשי ציבור, שאין בהם כדי להביא תועלת ציבורית, אינם מהווים עניין ציבורי, כך שגם אם עומדת בפני המפרסם הגנת אמת הפרסום, כאשר מדובר ברכילות, הפרסום עלול לשמש כעילה בתביעת לשון הרע במסגרת תביעה אזרחית או במסגרת ההליך הפלילי. על כן תנאי זה בהגנת אמת בפרסום, מחייב קיומו של האינטרס הציבורי והמשמעותי בפרסום ולא כדי לספק עניין לסקרנים או למלא את יצרם של רכלנים.
