על פי עובדות התביעה, הפרסומים נעשו על ידי הנתבע במסגרת חמישה עמודי פייסבוק שהוא הפעיל. התובע טען כי מדובר לפחות ב- 52 פרסומים ואילו הנתבע טען להגנתו, כי מדובר בלא יותר מ- 14 פרסומים. הפרסומים ייחסו לתובע שחיתות בנוגע לפעילותו בהליך אישור בוועדה המקומית לתכנון ובניה, בתקופה הרלוונטית שכיהן כממלא מקום ראש העיר ויו"ר ועדת משנה לבניין ערים בעירייה.
הנתבע הציג את התובע כמושחת
התובע טען כי הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה מציגים אותו כמושחת, וכי נערכו כקמפיין אחד ממושך, בעיתוי שתחילתו יום אחד לאחר הכרעת הדין ב"פרשת הולילנד", תוך שימוש במלל ובתמונות, המקשרות בין תכנית מרכז עירוני ראשי והתנהלותו ביחס לתכנית זו ובין פרויקט הולילנד בירושלים. בקמפיין השמיץ הנתבע באופן חריף את התובע וטען כי מעשיו נגועים בניגוד עניינים, שחיתות ופגיעה בציבור.
התובע הוכיח בבית המשפט באופן חד משמעי ונחרץ, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותו. בית המשפט קבע כי ביסוס ההקשר בין תכנית ובין הולילנד ירושלים, תוך הדגשת היבט השחיתות, ותוך ציון שמו המפורש של התובע, מהווים קמפיין, שיש בו משום פרסום לשון הרע נגד התובע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.
עוד נקבע כי חלק מהפרסומים מהווים לשון הרע וחלקם לא, אך יש להסתכל על הפרסומים כעל מכלול כחלק מקמפיין וכי קוראי הפוסטים של הנתבע, לפי מבחן אובייקטיבי, היו עשויים לקבל את הרושם שלפיו התובע מושחת, הפרויקט נגוע בשחיתות כדוגמת "הולילנד ירושלים" וכי הוא פעל בשחיתות למען חבריו היזמים.
לא עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום
בית המשפט הגיע למסקנה כי הפרסומים אינם חוסים תחת ההגנות בסעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע. ונקבע כי לא עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום. מאחר שלא הוכח כי התובע היה מצוי בניגוד עניינים בתפקידו כיו"ר הוועדה המקומית בשל יחסיו עם יזמים בעלי זכויות במקרקעין שבתחום מרכז עירוני ראשי. לא הוכח כי קביעת ישיבת הוועדה המקומית במהלך מבצע צוק איתן נבעה מרצון "לחטוף" החלטה או לנטרל התנגדות ולא הוכחה כל שחיתות שדבקה בתובע בכל הקשור לתוכנית מרכז עירוני ראשי.
בית המשפט קבע כי הנתבע לא פעל בתום לב, וכי לא התקיימו בענייננו נסיבות אישיות אשר הצדיקו את הפרסומים ללא בדיקה נאותה של העובדות, תוך שימוש בביטויים קשים ומשמיצים. נקבע כי הפרסומים היו בלתי מידתיים ביחס לאינטרסים שעליהם ביקש המחוקק להגן בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
פיצוי על מכלול הפרסומים
בית המשפט עמד על שתי דרכים האפשריות לפסיקת פיצויים בגין לשון הרע. האחת במסלול הסטטוטורי, המנגנון הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, שלפיו ניתן להשית פיצויים בסכום של עד 50,000 שקלים ללא הוכחת נזק על מפרסם פרסום דיבתי או כפל פיצוי אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע לפי סעיף 7א(ג) לחוק אסור לשון הרע.
השנייה במסלול הפסיקתי, חיוב המפרסם מכוח ההלכה שלפיה חזקה היא כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של התובע. בפסיקת פיצויים על פי חזקה זו, מעריך בית המשפט את הנזק וקובע פיצויים הולמים בהתחשב במעמד הניזוק בקהילתו, בהשפלה ובסבל שהוא חווה, בטיב הפרסום ובאמינותו, בהיקף התפוצה של הפרסום, במידת הפגיעה שיש בפרסום, בהתנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום.
פגיעה בתדמית של איש ציבור
לאחר ניהול הליך הוכחות בשאלת הנזק, בית המשפט לא מצא מידע נוסף המאפשר פסיקת פיצוי ביתר דיוק ממצב שבו יש לפסוק פיצוי ללא דיון בשאלת הנזק. על כן נקבע פיצוי סטטוטורי, שנתון ממילא לשיקול דעתו, על פי קריטריונים שהותוו בפסיקה.
בסופו של דבר נקבע כי הפיצוי ההולם בנסיבות העניין הוא פיצוי בגין מכלול הפרסומים בסך של 300,000 שקלים, מכיוון שהנזק שהוכח הוא נזק לא ממוני של עוגמת נפש, בושה ופגיעה בתדמיתו של איש ציבור, אשר מוצג בעיני הציבור כמושחת. ובנוסף חיוב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 35,000 שקלים, ושכר טרחת עורך דין בסך 65,000 שקלים.
ת"א 14264-11-14
