בית משפט השלום קבע כי עיתון אשר פרסם כתבה שהכילה דברי לשון הרע, ישלם לתובע פיצוי כספי. בכתבה נקשר שמו של עורך דין פלוני בפרשיית זיוף פסקי דין, והתובע, ששמו דומה מאוד לשמו של מושא הכתבה, ביקש מהעיתון להוציא הודעת הבהרה כי מדובר בשני אנשים שונים. העיתון אמנם פרסם הבהרה אך גם בהבהרה נפלה טעות ולכן העיתון חויב בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה 200,000 ש"ח.
השיקולים בפסיקת פיצויים כספיים בגין לשון הרע, מהם?
בערעור שהוגש על ידי העיתון לבית המשפט המחוזי נטען כי הפיצוי הגבוה היה מנוגד לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע ולעקרונות הפיצוי בכלל בדיני לשון הרע. בית המשפט המחוזי קבע כי בחוק קיימת תקרה של 50,000 ₪ לפיצוי ללא הוכחת נזק אשר לכאורה אין לחרוג ממנה. עם זאת, במקרה דנן, נקבע שהמשיב הוכיח שנגרם לו נזק ולכן ניתן לפסוק פיצויים מעל לתקרה הקבועה בחוק.
בית המשפט המחוזי עמד על עקרונות פסיקת הפיצויים בתביעות לשון הרע:
- השבת המצב לקדמותו: העיקרון הנזיקי הבסיסי לפיו התובע יפוצה ומצבו יועמד באותו מצב שהיה לפני שנגרם לו הנזק. כלומר, לתקן את הנזק לשמו הטוב של הנפגע.
- לעודד את רוחו של הניזוק.
- למרק את זכותו של הניזוק בעניין זכותו לשם טוב.
לסיכום, בית המשפט, בעת פסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב במכלול הנתונים האופפים את המקרה. בעת קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק, בית המשפט לא יפסוק מעבר לתקרה הקבועה בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. בעת קביעת פיצוי, כאשר התובע יוכיח נזק, שיעורו ייקבע על פי גובה הנזק שיוכח ועל פי מה שבית המשפט ימצא לנכון בהתאם.
