לצערנו, לשון הרע בעיתון איננה עניין נדיר במחוזותינו. להלן דוגמא למקרה כאמור. במסגרת מערכת בחירות לראשות עיר, עיתון מקומי פרסם כתבה שהתייחסה ל"מידותיו המוסריות" של אחד מהמועמדים. כותב הכתבה דיווח כי נגד משפחתו של המועמד הנ"ל נפתח תיק במשטרה בגין אלימות במשפחה. המועמד, אשר נפגע מהאמור בכתבה, טען כי מדובר ב"הוצאת דיבה שמטרתה לסכל את בחירתו לתפקיד". מנגד, העיתון טען להגנתו כי נהג בתום לב, וזאת כחלק מאחריותו המוסרית להביא לידיעת הציבור מידע נכון ואמיתי.
בית משפט השלום דחה את טענות העיתון וזאת משום שלא הוכח כי פרסום הכתבה נעשה בתום לב ובמטרה כנה להביא מידע חשוב לידיעת קהל הקוראים. לאור זאת, הנתבע חויב בתשלום פיצויים והוצאות משפט לתובע. הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר אישר את פסק דינו של בית משפט השלום ודחה את הערעור.
הגנת תום הלב, מהי?
לפי סעיף 15 לחוק, אדם הטוען לתחולתה של הגנת תום הלב, נדרש להוכיח כי התקיימו שני תנאים מצטברים:
- הפרסום נעשה בתום לב: כלומר, לא מתוך כוונת זדון להרע או לפגוע. תום ליבו של המפרסם נבחן ב"מבחן אובייקטיבי" (הידוע גם בשמו - מבחן האדם הסביר). דהיינו, בית המשפט בוחן האם אדם סביר היה מפרש את הפרסום כדבר לשון הרע שפורסם בתום לב. במקרה דנן, הנתבע טען כי פרסם את הכתבה כהמשך למכתב שקיבל מ"תושבים מודאגים" ולא פעל מתוך כוונה לפגוע. בית המשפט דחה את טענותיו וקבע כי האחרון לא הוכיח שאכן המכתב היה המקור לפרסום הכתבה במקומון. בנוסף, הנתבע טען כי מדובר במכתב אנונימי ופרסום ידיעה שכזו בעיתון, מבלי לבדוק את אמיתותה, היה פרסום שלא בתום לב.
- הנתבע יוכיח שנסיבות המקרה נופלות לאחד מתתי הסעיפים של סעיף 15: במקרה דנן, הנתבע טען שלפי סעיף 15(8) הוא היה זכאי להגנה כי פרסם מידע בדבר הגשת תלונה למשטרה. עם זאת, מכיוון שהוכח כי נהג שלא בתום לב, בית המשפט פסל את תחולתה של הגנה זו.
