אל בית משפט השלום בחיפה הוגשה תביעת לשון הרע על סך 142,000 שקלים בגין פרסומים בפייסבוק, שפרסמה הנתבעת, שהיא לקוחה של החנות, נגד התובעת, שהיא עובדת שכירה בחנות לממכר מוצרים לתינוקות וילדים בקניון בצפון הארץ, בשנות ה-30 המוקדמות לחייה.
על פי עובדות התביעה, הנתבעת שכרה עריסה מהחנות שבה עובדת התובעת. כאשר סיימה להשתמש בעריסה, הנתבעת ביקשה להשיב אותה לבית העסק. אלא שמדיניות המקום, אשר לתובעת אין שיקול דעת לגביו, היא ששעות החזרת עריסה הן רק מ-12 בצהריים ואילך. התובעת הסבירה את הנוהל לנתבעת שהגיעה בשעה 10:30 כדי להחזיר את העריסה, ולדבריה ההסבר הועבר באופן נעים ושירותי.
פרסום פוסט בקבוצת פייסבוק של אימהות והורים
הנתבעת בתגובה הפגינה חוסר סובלנות והחלה לצעוק על התובעת ולקלל אותה. התובעת לא התייחסה לגידופים, והנתבעת פנתה אל מנהל החנות. המנהל, שהוא גם בעל העסק, הסביר את הנוהל האמור ובשלב זה החלה הנתבעת לצעוק כלפיו, ואף התבטאה באופן מבזה ביחס לאופן לבושה של התובעת, לעיני העובדים והלקוחות שבחנות. בסופה של התקרית, אישר המנהל להשיב לנתבעת את כספה. התובעת שחשה המומה ומושפלת הפנתה את הנתבעת להמשך טיפול מול עובד אחר.
כעבור ימים ספורים ראתה התובעת פוסט שפרסמה הנתבעת בקבוצת פייסבוק של אימהות והורים. בכותרת הפרסום נקבה הנתבעת בשם החנות והוסיפה: "שמרו נפשותיכם". הנתבעת כתבה כי אולי המחירים זולים אבל בסופו של יום משלמים עליהם ביוקר, לגבי התובעת כתבה כי היא צריכה ללמוד שירות מהו, ולבוש נאות למקום עבודה כזה, ולגבי בעל החנות כתבה כי הוא צריך ללמוד לשמר לקוחות, וקשה לה להאמין שהחנות תשרוד עוד ארבע שנים. הפוסט זכה לתגובות רבות, שיתופים רבים ו"לייקים" בקבוצה שבה ישנם כ-12,500 חברים.
האם מדובר ב"לשון הרע" ו"פרסום" על פי הגדרתם בחוק?
לאחר בחינת המקרה, הגיע בית המשפט למסקנה כי מדובר בלשון הרע ומתקיימת הגדרת הפרסום שבחוק איסור לשון הרע. הנתבעת הודתה שאת הפוסט פרסמה בקבוצת פייסבוק של אמהות שכוללת למעלה מ 12,000 חברים, כאשר מדובר בתפוצה ניכרת, בלי קשר לשאלה כמה אנשים בחרו להגיב לפוסט בפועל.
בית המשפט קבע כי מתקיימת הגדרת ה"פרסום" בחוק, שכן הפרסום יועד לאדם זולת הנפגע ואף הגיע בפועל לאנשים זולתו, וכך גם הדברים שהטיחה הנתבעת בתובעת בחנות, לאוזני מעסיקה, עובדים אחרים ולקוחות שהיו בה באותה עת.
עם זאת, פרסום לשון הרע עשוי להיות מותר או לזכות בהגנה. כך, אם מתקיימת לגביו הגנה מהגנות תום הלב בסעיף 15 לחוק, או שמתקיימת לגביו הגנת אמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק, או שהוא מהווה הוא פרסום מותר לפי אחת מחלופות שבסעיף 13 לחוק. הנתבעת טענה בכתב הגנתה להגנת אמת בפרסום, וכן לחלופות הבאות בהגנות תום הלב.
הערות פוגעניות לגבי לבוש לא הולם
בית המשפט התרשם כי הנתבעת לא הסתפקה בביקורת צרכנית על טיב השירות שקיבלה מהתובעת בחנות, ובפרסום הראשון העלתה טענות הנוגעות ללבוש לא הולם, ועוד בבחינת "הלבוש עושה את האדם והמבין יבין" חטאה בחוסר מידתיות, גם אם סברה שהלבוש הוא חלק מן השירות. אם ביקשה, כטענתה, לשפר את השירות, שכן הלבוש הלא הולם נכרך בתודעת השירות, די היה בהערה כללית המבטאת עמדתה כי ראוי שהמקום יקפיד יותר על לבוש העובדים, מבלי להתייחס לעובד מסוים באופן שיפגע בו.
בית המשפט ציין כי אם הפריע לנתבעת הלבוש עד כדי כך, היא הייתה יכולה לגשת לבעל החנות ולהעיר לו בשקט כדי שיפעל לתיקון המצב, לעתיד לבוא. או שתתקבל ההערה על דעתו או שיגרוס שאין לה מקום, וכי הלבוש בו מדובר אינו בלתי הולם, וככזה נכנס לדלת אמות זכות העובדת להתלבש כרצונה. בית המשפט סבר כי הלבוש הוא לא מה שהפריע בפועל לנתבעת, שפשוט זעמה על התובעת, ופרקה את זעמה גם באמצעות טענות על לבוש לא הולם, שעד אז לא הפריע לה כלל. לפיכך נקבע שהפרסום ביחס ללבוש לא נאות לא נעשה בתום לב.
בנסיבות שבהן מתקיימות הגדרות "לשון הרע" ו"פרסום", ונשללו תחולת הגנות תום הלב ואמת בפרסום, יש לקבוע כי דין התביעה לתשלום פיצויים להתקבל. לפיכך בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הלקוחה לשלם לעובדת פיצוי בגין פרסום לשון הרע בסך של 9000 שקלים, בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך של 1580 שקלים ובתוספת 1300 שקלים בגין אגרה.
ת"א 50855-12-15
