כדי שיוכח שהתקיים לשון הרע במעשה כלשהו יש להוכיח את 2 התנאים הקבועים בחוק איסור לשון הרע:
- סעיף 1: הפרסום יהיה דבר שעלול לפגוע, להשפיל או לבזות אדם.
- סעיף 2: הדבר הוא פרסום. הפרסום מוגדר באופן מרחיב ביותר ויכול שיהיה בכתב, בדפוס, בעל פה, ביצירת אמנות.
העיתונאי הוא בעל מקצוע אשר מטבעו מתעסק עם מידע שזורם אליו כל העת, וכותב, עורך או מגיש את המידע בשביל כלי התקשורת עבורו הוא עובד (רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכדומה). העיתונאי זוכה לקבל חומר גלם רב, ועליו לברר את טיבו, אמינותו, מהימנותו ולברור את העיקר מהתפל ואת האמת מהשקר (בטרם הוא מעבד אותו לכדי ידיעה תקשורתית). באופן טבעי, מטיבה של עבודתו, החשיפה של העיתונאי מעמידה אותו בסיכון לפרסום מידע שגוי או לא מדויק. אי לכך, הלכה פסוקה היא כי עליו להיזהר יתר על המידה בעת פרסום דברים.
קל וחומר כאשר עסקינן בתפוצה ציבורית רחבה. ברור שכאשר מדובר בדווח מידע שלילי שגוי על אנשים או ארגונים שונים, שמפורסם בקרב הציבור הרחב, עלול בהחלט לגרום לפגיעה במושא הפרסום. עיתונאי צריך אפוא להיות מודע כי קיימת תמיד אפשרות שהוא ייתבע בגין לשון הרע. כמובן שיהיו מקרים בהם גם אם דובר במידע שהיה בו לשון הרע, העיתונאי יזכה לאחת מהגנות חוק איסור לשון הרע ולא ייענש בגין פרסום לשון הרע.
כיצד על עיתונאי לנהוג?
בת"א 160211-09 טאובר נגד הרוש, מורה הוצגה בעיתון מקומי כמי ששיקרה לבית הספר במטרה לצאת לחופשה בחו"ל, הדבר היה שקרי לחלוטין. המורה הגישה תביעת לשון הרע נגד העיתונאי שטען שהוא הסתמך על מקורות חסויים ולא הסכים לחשוף אותם. בית משפט השלום קבע כי העיתונאי לא הוכיח שדבריו אמיתיים מכאן שלא עמדה לו הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). כמו כן, נקבע שלא עמדה לאחרון הגנת תום הלב, וזאת משום שהוא פרסם דבר שקר ולא נקט אמצעים סבירים לבירור העניין.
בית המשפט קבע כי לכלי התקשורת כוח רב ביצירת תודעה ובהשפעה עליה. לכן, היה על הכתב לבדוק ב"שבע עיניים" את המידע עליו הוא דווח בתקשורת, ובמיוחד כאשר היה ברור וללא ספק שהדברים היו עלולים לפגוע באדם אחר. נפסק כי "חובה זו מוטלת על כל אדם המפרסם משהו אך כשמדובר בעיתונאי הדרישה גדולה עוד יותר".
האם דיווח על תוצאות בחירות הוא בגדר לשון הרע?
הנושא נדון בע"א 7380/06 דרור חוטר ישי נגד מרדכי גילת: עיתונאי סיקר בחירות בחברה להגנת הטבע, וקיבל מידע לפיו בעל עניין מקדם קבוצה מסוימת שיש בה אנשים המקורבים לו. כשהקבוצה הפסידה, הכתב פרסם שבעל העניין הפסיד בעצמו בבחירות על אף שלא נטל בהן באמת חלק פעיל כמתמודד. בית המשפט פסק כי לא היה בפרסום העניין ביזוי או השפלה של אותו אדם, האדם הסביר לא היה נפגע מכך - ולכן אין בדברי העיתונאי לא הייתה מקופלת לשון הרע.
האם שימוש במילים גסות מהווה לשון הרע?
בת"א 2118/99 דני נסים נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, עיתונאי תיאר אדם חולה נפש במילים בוטות והנפגע תבע את העיתון בגין לשון הרע. בית המשפט המחוזי קבע שלא היה מדובר בלשון הרע, וזאת לאור בחינת מכלול נסיבות המקרה. התגלה שהעיתונאי פעל באופן אובייקטיבי, וביקר באופן חריף את גורמי אכיפת החוק (ביניהם המשטרה). כמו כן, לצידו עמדה הגנת אמת הפרסום (סעיף 14) שכן דיווח דברי אמת, ועמדה לזכותו גם הגנת תום הלב. בית המשפט קבע מפורשות שגם אמירות בוטות שאינן בלשון גבוהה ומצוחצחת, אם נאמרו בהקשר המתאים ולא מתוך כוונה לפגוע, חוסות בצלה של הגנת תום הלב. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר פסיקה זו של המחוזי בערעור אזרחי 10548/08 דני נסים נגד מעריב הוצאת מודיעין בע"מ.
לסיכום, אם פורסמה עליך ידיעה תקשורתית רצוי לפנות לעורך דין המתמחה בתביעות לשון הרע. מדובר בעניין משמעותי, וזאת משום שפרסומים שמפרסמים עיתונאים אשר מוציאים דיבתו של אדם עלולים לחסות תחת אחת מההגנות בחוק איסור לשון הרע (בעיקר הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב).
