כך קרה במספר חוקים שונים וביניהם חוק איסור לשון הרע (תיקון מספר 6). ב-1998 הוסיף בית המחוקקים לחוק איסור לשון הרע את סעיף 7א, ולפיו אם אדם מורשע בעבירה, או נמצא אחראי לביצוע עוולה נזיקית לפי חוק איסור הרע, בית המשפט יכול לחייב אותו לפצות את הנפגע בסכום של עד 50,000 ₪, ומבלי שידרוש מהנפגע להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו. הסעיף קובע בתת סעיף (ג) כי אם יוכח שהפוגע התכוון לפגוע בנתבע בפרסמו את דבר לשון הרע, בית המשפט יכול לחייב את הנתבע לפצות אותו בסכום של עד 100,000 ₪, מבלי שנדרשת כל הוכחת נזק.
אם כך, כיצד יפסוק בית המשפט פיצויים בתביעת לשון הרע במקרה כזה?
בית המשפט יבחן האם בפרסום כלשהו אכן היה דבר לשון הרע. הדבר ייעשה על ידי בחינת 2 המבחנים שמציב חוק איסור לשון הרע:
- סעיף 1: על התובע להוכיח כי הפרסום היה עלול להשפיל אותו, לבזות אותו או לפגוע בו. בית המשפט בוחן את עילת התביעה לפי מבחן האדם הסביר. דהיינו, בית המשפט בוחן כיצד החברה רואה את הפרסום ולא כיצד הוא נתפס על ידי האדם הקונקרטי אליו התייחס אותו פרסום.
- סעיף 2: התובע צריך להוכיח כי אכן מדובר בפרסום. הגדרת הפרסום לצורך חוק איסור לשון הרע הינה רחבה מאוד (פרסום יכול להיות, על פי החוק, בעל פה, בכתב, בצליל וכדומה). כל שנדרש הוא שאותו פרסום יגיע לאדם שלישי שאינו מושא הפרסום.
תובע אשר עותר לפיצויים בגין נזק אשר נגרם לו צריך להוכיח ששמו הטוב נפגע בשל הפרסום. חשוב להדגיש כי אין זו משימה פשוטה. ניתן להוכיח זאת, למשל, על ידי פניה לאנשים שונים אשר נחשפו לאותו פרסום, ולבקש שיעידו כי דעתם על התובע השתנתה בעקבות אותו פרסום. כמו כן, התובע ידרש להוכיח כי נגרמו לו סבל ועוגמת נפש. בהנחה שאכן יצליח התובע לעמוד בנטל זה, בית המשפט יידרש לאמוד את הנזק ולכמת אותו לכדי סכום נומינלי. בית המשפט ישקול את מכלול הראיות שהוצגו לו (הן על ידי התובע והן על ידי הנתבע).
בית המשפט רשאי לפסוק גם פיצויים ללא הוכחת נזק. לעיתים, העדת עדים רבים אינה מעשית וזאת משום שהינה קשה לביצוע בפועל. לדוגמא, אין זה יעיל שתובע יביא לעדות את כל מי שראה משדר הטלוויזיה בו הוכפש שמו - הן מבחינת משאביו של בית המשפט והן מבחינת משאביו של התובע עצמו. לעיתים, מתחשבים גם בעובדה כי נגרמה לתובע פגיעה כה קשה ולא רוצים להעמידו במצב הלא נעים בו יאלץ להעיד על כך על דוכן העדים בבית המשפט. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, נותן לבית המשפט אפשרות להחליט שאינו מחייב את התובע בהוכחת נזק, ולפסוק פיצויים לטובת התובע (למשל אחרי שיבחן את התנהגות הצדדים לאחר הפצת הפרסום הפוגע).
מדוע נחקק סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע?
הסעיף בעצם מרחיב את סמכותו של בית המשפט ומעניק לו שיקול דעת (כמעט בלתי מוגבל) להכריע האם להעניק פיצויים לתובע בתביעת לשון הרע. ככלל, כחלק משיטת האיזונים והבלמים במסגרת הפרדת הרשויות במדינת ישראל, המחוקק מגביל את כוחו של בית המשפט, ואילו פה במקרה של פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק הוא מעניק לשופט כוח רב מאוד, עד כדי כמעט בלתי מוגבל. כמובן שכוח זה הוא רק במסגרת פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק, כפוף לביקורת ומצוי בחוקים מסוימים אשר מגדירים זאת במפורש כמו חוק עוולות מסחריות (סעיף 13(א)), החוק למניעת הטרדה מינית (סעיף 6(ב)), חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (סעיף 10(א)(1)) ועוד.
במקרה של לשון הרע, המחוקק העניק את הכוח לבית המשפט במטרה להרתיע אנשים מלפרסם דברי לשון הרע ולפגוע בשמו הטוב של אדם. המטרה היא לגרום למפרסם לחשוב פעמיים בטרם הוא מפרסם דבר שיש אפשרות כי יתפרש כדבר לשון הרע. הפגיעה בשם הטוב היא לעיתים חמורה ביותר, עוד יותר מאשר פגיעות אחרות. שיקום שם טוב לאחר שנפגע הוא קשה מאוד, ואורך זמן רב, לעיתים שנים רבות וארוכות.
כיצד יכריע בית המשפט מה גובה הפיצויים שיפסוק?
כאמור, בית המשפט יכול לפסוק עד התקרה הקבועה בחוק איסור לשון הרע - 50,0000 ₪ אם אין כוונה לפגוע או 100,000 ₪ כשמוכחת כוונה לפגוע. הוא פיתח מבחנים משלו איך יפסוק את הסכומים הראויים בעיניו. ככלל, כל מקרה ייבחן כשלעצמו. כמובן שבית המשפט יכול להתחשב גם בנתבע - בהתאם לשיקולים המנויים בסעיף 19 לחוק ושיקולים נוספים.
