עובד ציבור יכול במקרים מסוימים להיות חסין מפני הגשת תביעה נגדו בגין לשון הרע, בתנאי שהפרסום נעשה בתום לב, במסגרת מילוי תפקידו כעובד ציבור, ולא מתוך כוונה לפגוע.
תיקון 10 לפקודה אשר נכנס לתוקף בפברואר 2010, הרחיב את היקף חסינותם של עובדי ציבור. לאחר התיקון, סוגיית חסינותם של עובדי ציבור, נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון, בפרשת פלקסר, עקב הגשת תלונת שווא במשטרה ופנייה לפרקליטת המדינה, בטענה שהוא גנב מסמכים מתיק הנאמנות שניהל עבור נשיא המדינה לשעבר.
בעקבות פרסום פרשת הכספים של נשיא המדינה לשעבר, עזר וייצמן, התובע נחשד כי נטל את התיקים הנוגעים לנשיא, מהמשרד שבו עבד, שם טופלו ענייניו. על כן הגיש תביעת לשון הרע והוצאת דיבה נגד עורך דין ממשרדו, בעקבות תלונתו לפרקליטת המדינה, על מעורבותו כביכול של התובע בהיעלמות התיק מהמשרד.
התובע טען כי מאז שהועלו החשדות נגדו, חרב עליו עולמו ושמו הטוב נפגע. מנגד טען הנתבע כי אמנם לא היו לו ראיות אך הוא חשד כי התובע הוא שהעלים את המסמכים או גרם להעתקתם ולהעברתם לעיתונאי, שכן התובע הורה באותה עת למזכירות המשרד לגרוס את המסמכים, ואף לא הופיע לטיסה משותפת לחו"ל של צוות המשרד.
על הנתבע חלה חובת הדיווח במסגרת תפקידו הציבורי
בית המשפט קבע כי הנתבע היה מחויב לגלות לשותפיו למשרד אודות החשד, ואף היה מחויב לגלות לנשיא במסגרת מחויבותו החוקית והמוסרית, וחובתו האזרחית הייתה להביא את החשד לרשות המוסמכת לשם בדיקה. עוד קבע כי הנתבע פעל בתום לב כאשר התלונן בפני פרקליטת המדינה, והיא זו שהורתה למשטרה לחקור את החשדות ואף מצאה חומרים מסוימים אצל התובע בחיפוש שערכה.
בית המשפט סבר כי התובע לא העלים את המסמכים בהכרח, אך קבע כי לנתבע היה חשד מסוים, והוא פעל בתום לב, לכן עומדות לזכותו ההגנות לפי הוראות חוק איסור לשון הרע. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי גרסתו של התובע אינה אמינה ומכילה סתירות, על כן דחה את התביעה בגין עוולת לשון הרע.
בפרשה זו, המחוקק קבע מסלול דיוני מפורט וייחודי לבירור חסינותם של עובדי ציבור, להבדיל מבירור חסינות והגנות אחרות בפקודה. עוד נפסק כי הגשת תביעה נגד הרשות היא ברירת מחדל ורק כאשר מתקיימים תנאים חריגים ניתן לתבוע עובדי ציבור.
בית המשפט קובע האם התקיימו תנאי החסינות
עם כניסת התיקון לתוקף, נלקחה מידי התובע הזכות לבחור האם להגיש תביעה נגד הרשות או עובד ציבור בגין עוולה שביצע כלפיו במסגרת מילוי תפקידו, ונקבע שרק בהתקיים תנאים וקריטריונים מסוימים שנקבעו בתקנות, ניתן יהיה לנהל תביעה נזיקית נגד עובד ציבור.
כאשר מדובר בעובד רשות ציבורית, מוסדרים הדברים כך שבית הדין הוא שיקבע האם מתקיימים תנאי החסינות. לפי סעיף 7ג(א), במקרה שהוגשה תביעה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש כי בית המשפט יקבע שמתקיים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד.
כאשר הבקשה להכרה בחסינות מוגשת על ידי הרשות הציבורית והתובע אינו מתנגד לה, ההחלטה מתבססת בעיקר על נכונותה של הרשות הציבורית ליטול על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בתשלום פיצויים ועל הסכמת הצדדים. אם התובע אינו מסכים לבקשה, יכולה הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות, להגיש את הבקשה, ובית המשפט רשאי להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע לשכנע מדוע אין לקבל את עמדת הרשות בעניין זה.
