על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, פרסום לשון הרע הינו פרסום דבר שביכולתו לפגוע, לבזות או להשפיל אדם. האם אמירה פוגעת שנזרקה לאוויר במהלך דיון שיפוטי היא עילה לתביעת לשון הרע? סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מעניק חסינות לפרסום שנעשה ע"י שופט; דיין בבית דין דתי; בורר; או כל אדם אחר עם סמכות שיפוטית/מעין שיפוטית תוך כדי דיון בפניהם; או ע"י בעל דין. החוק קובע שזהו פרסום מותר שאינו נחשב לפרסום שיש בו לשון הרע ולא ניתן להגיש בגינו תביעת לשון הרע או כתב אישום.
הרציונאל: למרות הפגיעה האפשרית שתיגרם לשמו הטוב של האדם, רוצה המחוקק להגן על האינטרס הציבורי לפיו מתדיינים ואנשים ברי סמכות שיפוט יטענו טענות ויאמרו את שעל ליבם מבלי לפחד שיואשמו בלשון הרע ומבלי שיצטרכו לשקול כל מילה ומילה. כמו כן, החוק שואף להגן על יעילות ההליך ועל הגינותו. המחוקק הכריע למעשה באיזון שבין הזכות לחופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב, לטובת חופש הביטוי. הסיבה לכך - האינטרס הציבורי שבקיום הליך הוגן, יעיל, לצורך גילוי האמת באופן המהיר ביותר.
איזה סוג חסינות מעניק החוק?
הפסיקה מצמיחה 2 גישות לצורך סוגיה זו:
- חסינות מוחלטת: חלה על כל התבטאות שנאמרת בין כותלי ביהמ"ש במהלך דיון שיפוטי (וכמילות החוק - "תוך כדי דיון") ע"י בעלי הדין, באי כוחם ואף היושבים על כס השיפוט. משמע: לא משנה עד כמה האמירה נאמרה בכוונה לפגוע, בחוסר תום לב (ואולי אפילו בזדון). לא משנה כמה האמירה העליבה, ביזתה, השמיצה, ואף אפשר שאמירה כלל לא תהיה קשורה ורלבנטית לדיון הקונקרטי. לפי גישה זו, ההגנה חלה על כל אקט שמבוצע במסגרת הליך מסוים ולאורכו. כלומר, החסינות אינה חלה אך ורק על דברים שנאמרים בדיונים בין כותלי ביהמ"ש, אלא גם על הליכים חיצוניים שלא מתבצעים תוך כדי דיון: התכתבויות; בקשות שונות שמוגשות ביחס לתיק מסוים באופן שוטף; תצהירים; כתבי טענות; כתבי בית דין, דין ודברים בין הצדדים ביחס לנושא הנדון וכדומה. כזכור, המטרה היא להבטיח שהמשפט יתנהל באופן הוגן, יעיל ותקין מבלי שהצדדים יפחדו להשמיע טיעוניהם.
- חסינות חלקית: החסינות ניתנת לבעל התפקיד ביחס להתבטאויות שיש להן זיקה ממשית לתפקידו ולהליך השיפוטי בלבד (ערעור אזרחי 7380/06 דרור חוטר ישי נגד מרדכי גילת). אמירות הנאמרות מתוך רשעות וכוונת זדון, במטרה לפגוע באדם והן חסרות כל רלבנטיות להליך השיפוטי, הן אמירות המכילות לשון הרע והגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע לא תחול עליהן.
נראה, כי ההלכה היא כי החסינות המוענקת בחוק איסור לשון הרע היא חסינות מוחלטת. ההלכה גובשה בערעור פלילי 634/73 שלמה זיידמן נגד מדינת ישראל: ביהמ"ש קבע כי החיסוי חל על כל צעד הננקט לכל אורך שלבי ההליך, כולל כל מסמך בכתב שהוא חלק מהמהלך הרגיל של המשפט.
למרות כל שהוצג לעיל, מפסיקתן של ערכאות נמוכות דווקא עולה לעיתים רוח אחרת לפיה החסינות אינה מוחלטת. דהיינו, היו מקרים בהם בעלי דין אשר פגעו בבעלי דין אחרים במהלך הליך שיפוטי או מעין שיפוטי, חויבו בתשלום פיצויים בגין לשון הרע. הדבר קרה בעיקר במקרים בהם נאמרו כינויי גנאי, שלא היו מבוססים, ונאמרו בין הצדדים ולא פורסמו לקהל רחב.
לסיכום,
למרות שההלכה היא כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מעניק חסינות מוחלטת, ניכר כרסום כלשהו בהלכה זו. לכן, מומלץ במהלך הליך שיפוטי לדעת כי למרות שהרוחות מתלהטות ועל אף שנאמרים דברים פוגעניים, יהיה קשה לתבוע בשל בגין הוצאת לשון הרע. לכן, מומלץ להתייעץ עם עורך דין המתמחה בדיני לשון הרע.
